המנהג להרבות באמירת תהילים בימי השובבים והם במקום תענית, וכן נהג גאון עוזינו מוהרנ"ת זיע"א:
המאמר מעלון 'קרני אור' – וחן חן להם
המנהג להרבות בתהילים
אחד מתיקוני שובבי״ם הוא אמירת תהילים, כפי שמובא בשיח שרפי קודש (ח"ב א – תקלח): ״מוהרנ״ת זיע״א היה לו בכל יום שיעור וסדר קבוע לאמירת תהילים, ובימי השובבים והספירה היה מוסיף עוד באמירת תהילים נוסף על הקביעות היום יומית, על פי הנאמר בליקוטי מוהר״ן (תניינא סי' עג) ושם מבואר כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה, והוא רמוז בפרשה זו, בסופי תיבות של הפסוק 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו, שהם סופי תיבות אותיות תהילים ואותיות תשובה.
כך נהגו בהרבה מקומות להרבות בתהילים, כפי שמובא בקונטרס מנהגי מגנצא (שנת תרכב): "בשנת העיבור המנהג ליקח עשרה אנשים שילמדו ויאמרו תהילים בליל ו' עד אחר חצות בשמונה שבועות של שובבי"ם ת״ת".
וכן כתב החיד"א (עבוה"ק יוסף בסדר ס״ג) שמי שאינו יכול להתענות ילמוד בכל יום לפחות ספר אחד של תהילים. וכן מובא בספרי חסידות כי בימי השובבי"ם הרבו באמירת תהילים (ילקוט אוהב ישראל צה, דברי יחזקאל פרי שמות ועוד).
תהילים במקום תענית
עוד מצינו בספרי הפוסקים שאמירת מזמורי תהילים נחשב כתשובה במקום תענית. בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק סי' לה) ערך סדר התשובה לאדם שנכשל ונשקע בחטאים קשים זמן רב רח"ל עד שלא יספיקו לו שנות מתושלח למספר התעניות בתשובת המשקל, וכתב בתוך דבריו: "אין התענית דבר המעכב בתשובה רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא וידוי דברים בלב נשבר חרטה בלב שלם התקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא שישוב אל ה' וירחמהו, והתמדת התורה הוא עיקר, וידבק מאוד בשירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה שזה דבר גדול להלהיב בלב האדם אהבת הבורא ב"ה" עכ"ל.
גם המהרש״ם (חייב סי׳ רסד) האריך בתשובה על בית הכנסת שנמצאו מזוזותיו קרועים בשערי בית המדרש, ומסיים: "אין בידינו להטיל תענית בדור החלוש הזה לכן יסבבו בין כל אנשי הבית המדרש וכל א' יתן פדיון נפשו ונפשות ביתו כפי שתשיג ידו ויחלקו לעניים, וגם יתאספו כולם יחד ויאמרו כל תהילים בלא הפסק כלל, וגם הפסוקים ויהי רצון לא יאמרו בין ספר לספר אלא אחר גמר כל תהילים כי כן מקובל מרבינו הבעל שם טוב זיעייא"
אמירתו בעל פה
בשו״ת חות יאיר (סי׳ קעה) מובא שנהגו כמה גדולים וישישים בפולין לקרות תהילים בעל פה, ואף דדברים שבכתב אסור לומר בעל פה, כתב, דלאו לשם תורה נהגו כך רק לעורר רחמים ולהגביר חסדי דוד הנאמנים ולהעביר גילולים ולהשבית אויב וקטרוגים כענין זמירות, ופסוקי תהילים הנאמרים יום יום הם כשגורים ורגילים בפי כל ומותר לאמרו בעל פה (וכ"ה בריטב"א יומא ע.).
החתם סופר (יר"ד סי' קצא) כתב טעם אחר להתיר, כי כל שירי תהילות נתקנו מתחילה שיהיו נאמרים בעל פה, שהרי לא היו הלוויים משוררים בבית המקדש מתוך הספר, ולא היו עושי הפסח קוראים הלל מתוך הספר.
ואף שיש פוסקים שהחמירו (עי' חיי אדם כלל ח' דין יא וכה"ח שם סק"ו) כבר הכריע המשנה ברורה (סי' מט סק"ו) להיתר. אמנם לכתחילה כתב המטה אפרים (סי' תריט סכ"ג, ואלף למטה סקכ"ו) כי החוש והניסיון מעיד שאינו דומה האומר מתוך הכתב שרואה לדקדק היטב ממה שלפניו לאמרו בעל פה, וכל ירא שמים יאמר מתוך הספק וידקדק לומר במתון שתהיה אמירתו מקובלת ורצויה ביושר.