אודות מנהג אנשי שלומינו חסידי ברסלב שלא לאכול 'דבר מן החי' יום אחד בשבוע בימי השובבי"ם – המקור, העניין והתועלת:
המאמר בעיקרו מעלון 'קרני אור' – וחן חן להם
תענית 'דבר מן החי' אינה נזכרת בספרי רבינו הקדוש ואף לא בספרי מוהרנ"ת בקשר לימי השובבי"ם, אלא כתענית כללית המיועדת לכל הרוצה להתקרב להשם יתברך, בכל זמן ועידן. אלא שהיו מאנ"ש שנהגו בה בימי השובבי"ם.
ובכן, בתחילה נזכיר את מקור ענין התענית 'דבר מן החי' בספרי רבינו:
בשיחות הר"ן, שיחה קפ"ה – השיחה הידועה, בה מפרט מוהרנ"ת את ההנהגות הפרטיות והכלליות שנתן רבינו הקדוש לאנשיו – מובא ביניהם, אחת ההנהגות: "וְצִוָּה לְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ נְעוֹרִים לַיְלָה אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְשֶׁלֹא יֹאכְלוּ מֵעֵת לְעֵת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ דָּבָר מִן הַחַי" (שיחות הר"ן, קפה).
בין האנשים שקיבלו מרבינו הנהגה מיוחדת זו, היה גם מוהרנ"ת עצמו וכפי שמסופר בספר 'אבניה ברזל' על ימי ההתקרבות הראשונים: "ובעשרת ימי תשובה נתן לו רבינו ז"ל הנהגות לפי שורש נשמתו, ח"י פרקים משניות בכל יום, ומעת לעת בשבוע לא יאכל דבר מן החי, ויהיה ניעור פעם אחת שני ימים ולילה אחד רצופים" (אבניה ברזל, התקרבות מוהרנ"ת לאדמו"ר זצוק"ל, ט).
הרי לנו שהייתה זו הנהגה מיוחדת, אותה נתן רבינו "לכמה אנשים" – משך כל ימות השנה, וביניהם לגאון עוזינו מוהרנ"ת, שבכל שבוע ושבוע – יבחרו להם יממה אחת בה הם לא אוכלים שום 'דבר מן החי'; מוצרי חלב, דגים, בשר, ביצים וכיו"ב.
ועתה נעבור לבאר בקצרה את עבודת ימי השובבי"ם הקדושים:
עבודת ימי השובבי׳׳ם, כפי שהם נזכרים בכתבי האריז׳׳ל וספרי הפוסקים, היא בעיקר: תענית!
האריז׳׳ל כותב בשער רוח הקודש: "ענין השובבי״ם הנודעים. ר״ל שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות מ' יום רצופים, שיש מן יום הראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה וקצת מן תצוה. ונתנו סימן בהם 'שובו בנים שובבים' ר"ת ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והנה עיקר התענית בהם במ' ימים אלו לא נתקנו אלא על עוון הקרי, וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה", עכ"ל. הרי שלא נזכר בדבריו שום 'ענין' אחר, בקשר לימי השובבי׳׳ם, אלא רק עניין ה"תענית".
מן הענין לציין שגם ה"מגיד" שנשלח ממרומים ללמד את מרן הבית יוסף, אמר לו בליל ט"ו בשבט: "והנה אמרת להתענות בשבועות הללו של שובבי׳׳ם … כי האמת שהתענית בשבועות אלו הוא חשוב ומקובל ומרוצה מאוד" (מגיד מישרים, פרשת בשלח).
כך גם בדברי הפוסקים (הלבוש, אליה רבה, מגן אברהם, ועוד) אין נזכר בעניין ימי השובבים אלא רק ענין ה״תענית" (הם מזכירים שהמנהג לצום רק בימי חמישי). כך כותב לדוגמא המגן אברהם בתחילת סימן תרפ"ה: "יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה' מפרשת שובבי״ם ת"ת, וי"א גם פרשת ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו'".
כמו כן, יש רמז בדברי הפוסקים, על כך שבימי התענית שבשובבי׳׳ם מרבים גם באמירת סליחות (עיין בפמ"ג סימן תרפ"ה, וכן בסימן תקס"ו במשב"ז סעיף הי).
ואכן, בליקוטי הלכות – בפעם היחידה בה מזכיר מוהרנ׳׳ת את השובבי׳׳ם, הוא מזכיר ב' דברים אלו: התענית וריבוי הסליחות והתפילות. וזה לשונו: וְזֶה בְּחִינַת שׁוֹבָבִי"ם שֶׁבָּהֶם נוֹהֲגִים הַכְּשֵׁרִים לְהִתְעַנּוֹת וְלִצְעֹק לַה' יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלּוֹת וּסְלִיחוֹת, כִּי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן גָּלוּת מִצְרַיִם וּגְאֻלָּתָם שֶׁהָיָה עַל יְדֵי צְעָקָה כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ כֵן צְרִיכִין עַתָּה בַּגָּלוּת הַזֶּה כַּנַּ"ל. (ליקוטי הלכות, גילוח ה, ח). [ואף ידוע שמוהרנ׳׳ת היה מוסיף שיעור מיוחד באמירת תהילים בימי השובבי׳׳ם, וכן נהגו אנ"ש אחריו, ואכמ"ל].
ולגבי הסליחות מובא כי "באומן עצמה לא נהגו לומר סליחות בשובבי׳׳ם" (שיש"ק ד, רה). אלא נהגו בתענית, יום אחד בשבוע, כשרובם מתענים ביום שישי, ואינם משלימים את התענית אלא טועמים דבר-מה בסוף היום (שם, רד).
בארץ ישראל הנהיגו גדולי אנ"ש, בבית הכנסת הגדול שבעיה"ק ירושלים תובב"א ה'שול' שבשכונת מאה שערים, לומר 'סליחות' מדי שבוע.
וכן המליץ הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל גם לאנ"ש בעיר בני ברק לאמץ להם מנהג יקר זה, ולהקדים לבוא לביהכנ׳׳ס עשרים דקות לפני התפילה, ולומר סליחות בימי חמישי של ימי השובבי׳׳ם (טעם זקנים, קונטרס ל).
[מלבד התעניות והסליחות, ימי השובבי׳׳ם התקבלו כימים המסוגלים לתשובה, בפרט בענייני קדושה וטהרה. וכמו שכתב בספר ברכי יוסף וז"ל: "ובימים אלו הוא תיקון גדול לקדש עצמו במותר לו" (ברכי יוסף, או"ח סימן תרפה).
ו׳׳כשאנו עומדים עתה בששת שבועות התשובה של ימי ה'שובבי"ם', בוודאי משתדל כל אחד שתהיה לו שייכות כלשהי לתשובה, להשתנות לטובה בכל ענייניו, ללמוד יותר ולהתפלל יותר ולמעט בצרכים גשמיים" (דיבורי אמונה חיב, שיחה כא).
להימנע מאכילת 'דבר מן החי' יום אחד בשבוע בימי השובבי"ם:
היות שבימי השובבי"ם הק" ישנה מעלה מיוחדת בעבודת התעניות, ו"התענית בשבועות אלו הוא חשוב ומקובל ומרוצה מאד" (כאמור מלשון המגיד מישרים). והיות שמאידך, אין כוחנו להתענות כבימי קדם, וגם ידוע שרבינו הקדוש לא הוליך אותנו בדרך של תעניות אלא בעיקר בדרך של ריבוי תפילות ותחנונים. לכן, בחרו להם אנ"ש סוג של 'תענית' שאין בה קושי מיוחד, שתשמש להם כתחליף לתעניות שובבי"ם, ובעיקר: כתזכורת לעבודת התשובה!
שכן, גם אותם מאנ"ש שהיו מתענים ממש בימי השובבי"ם, היו מדגישים: "הנהגות אלו הם רק זכרון בעלמא שצריך לעשות תשובה, ואין זו התשובה בעצמה. כי התשובה בעצמה זו התשובה האמתית, כל אחד ותשובתו"… (שיש"ק ד, ר).
ולכן, גם מי שאינו יכול להתענות ממש, 'חוטף' ככל האפשר, ומשתדל לפרוש כפי יכולתו מתענוגי העולם הזה. כשאחד הדרכים הקלות והפשוטות ביותר, היא: להימנע מאכילת 'דבר מן החי'. מצד אחד, יש בה סוג של סיגוף, ואף סוד יש בדבר כפי שמובן מכך שהייתה אחת ההנהגות שנתן רבינו לכמה מאנשיו. ומאידך, אין בה נזק לגוף וגם לא הפרעה לעבודת ה' במשך היום.