מאמרים » יסודות ברסלב » שמירת עיניים • "ויראת מאלוקך: 'הגעתי למסקנה ששמירת עיניים היא לא בשבילי…'. לבי כואב ודואב, למה אני לא מצליח להישמר?! למה כל הקבלות שלי בשמירת העיניים עולים בתוהו ואינם מחזיקים מעמד אפילו יום אחד?! כל כך הרבה חיזוק והתעוררות כבר נסתי, ושוב אניא מוצא את עצמי בנקודת ההתחלה ||| מאמר חובה לקראת מסע הקודש לקיבוץ הקדוש באומן:
המאמר כמעט כולו מפרי עטו של המשפיע הנודע הגה"ח רבי שאול סירוטה שליט"א
'הגעתי למסקנה ששמירת עיניים היא לא בשבילי…'. לבו כואב ודואב, למה הוא לא מצליח להישמר?! למה כל הקבלות שלו בענין זה עולים בתוהו ואינם מחזיקים מעמד אפילו יום אחד?! כל כך הרבה חיזוק והתעוררות כבר ניסה, ושוב הוא מוצא את עצמו בנקודת ההתחלה. 'כנראה שהעסק הזה לא נועד בשבילי, אלא לאנשים קצת יותר מרוממים'…
כל הנפילות, כל המכשולות, כל המלחמות שהיצר ניהל עמו כל הימים היו מכוונים על ידו כדי להגיע לניצחון המר והעצום הזה, ה' יצילנו. הרגע הזה בו הכריז האדם שהוא מרים ידיים, היה הרגע הנכסף אליו השתוקק יצרו צמא הדם.
זו היתה שעת ה'הכתרה' למלך זקן וכסיל, ואל זה היו עיניו נשואות מתחילת המלחמה.
כך זועק רבי נתן בתפילתו (לקוטי תפלות, ח"א ס'): "אל תאמרי נואש ח"ו לאמור כי עוונותיך אתך ובהם אתה נימוק, ואי אפשר לך עוד לשוב מכסילותך ושטויותיך כי עוונותיך עברו ראשך עד אשר אבד נצחך ותוחלתך. אהה אהה, חוס וחמול עליך ואל תאמרי כדברים האלה חלילה, כי זו קשה מן הראשונה, כי מחשבות ורעיונים ובלבולים כאלה, קשים ומזיקים ומכעיסים את בוראך יותר מכל החטאים והעוונות והפשעים שעשית מעודך עד היום הזה!".
מחשבה כזו של 'אבד נצחי ותוחלתי' ח"ו מכעיסה את הבורא יותר מכל העוונות והפשעים שעשה מתחילת ימי חייו ועד היותו בן שבעים או שמונים שנה! מָרִדים ומזידים רחמנא ליצלן, חמורי חמורות ופגמים איומים ה' ירחם, כולם לא מצליחים להכעיס כמו מחשבה שכזו.
וכל כך למה? – לפי שכל מטרת הבריאה ותכליתה הינם כדי שהאדם יקבל עליו עול מלכות שמים. עול זה, פירושו, יראה והשתעבדות למלך מלכי המלכים, לא להלך בפריקת עול. וכלשון קדשו של רבי נתן: "כל עיקר בריאת העולם היה בשביל לגלות יראתו ומלכותו, כי היראה היא בחינת מלכות שבשביל זה היה כל הבריאה כדי לגלות מלכותו בעולם" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, ג).
כמובן שכאשר האדם חוטא ופושע חלילה, זהו פגם עצום ומרידה במלכות שמים, אבל סוף סוף הוא עדיין מקבל עול, כואב לו על שנכשל, נפשו אבלה על שממרה פי קונו, הוא מנסה לחתור ולהתייגע להתחיל שוב ושוב ועדיין לא הכריז על פריקת עול גמורה חלילה. אבל ברגע שהגיע למסקנה שעסק מצוה או קדושה פלונית אינה עבורו ומצדו אין כבר מלחמה על ענין זה, הרי זו פריקת עול הכי גרועה שאפשר שתהיה. והיא המכעסת את הבורא יותר מכל שאר עבירות, ואפילו חמורות פי כמה, שלא פרק בהן עול המלחמה לגמרי.
ייאוש והרמת ידיים, אף שנדמים אולי כלפי חוץ כנמיכות ושברון רוח, אולם לאמתו של דבר היא פריקת עול סמויה. האדם מוצא לעצמו פטור מעתה שאין הוא חייב לעמול עוד, מכיון שלדעתו בין כך הוא לא מסוגל לכך. כי "מה שנמצאים הרבה נופלים בדעתם ואומרים שאי אפשר להם לילך בדרך הישר עוד, זהו רק מחמת תאוותם ויצרם הרע שמבקשים תואנה ועלילה לפרוש מאחרי המקום. כי בשום דבר אינו מוצא לעצמו עלילה ופטור כמו על ידי התחבולה הזאת של הבעל דבר, שמפילו בדעתו ומראה לו כאילו אפס תקוה ח"ו, שרואה בעיניו שכבר חתר כמה פעמים ורצה להתקרב אל הקדושה ונפל אחר כך, ועל כן הוא פטור בעיני עצמו עוד מלחתור עוד חתירות לשוב לה' יתברך. אבל באמת כל הרעיונים והמחשבות האלה הם רק מעשי בעל דבר שמוצא לו עלילה לפרוש מאחרי המקום כדי שילך אחרי תאוותיו ח"ו" (ליקוטי הלכות, פסח ט, כא).
וכנגד זה נצטוינו לקבל עול מלכות שמים וליראה את ה'. זוהי נקודת הבחירה התמידית שלנו. וכמו שאנו לומדים בפרשתנו "ועתה מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ופירש"י: "רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כלומר: "אותה מסורה בידי אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך" (רש"י, מגילה כה.).
זוהי בחירה תמידית, הן בזמני עליה והן בזמני ירידה הכי איומים ח"ו. וכדבריו הבהירים של רבי נתן: "אפילו מי שנפל מאד, ואפילו אם נפל לעבירות ח"ו, צריך לו גם כן שיהיה לו יראה גדולה מה' יתברך, להתחזק בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט נפשו מרע ולמשוך עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור עצמו שמאחר שכבר נפל כל כך אם כן הותר לו הכל ח"ו, חלילה לא תהא כזאת בישראל, כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכים לירא את ה' מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו, ואפילו מי שעשה מה שעשה, הכל צריכין לירא את ה', ועל ידי זה ישובו אל ה', כי עיקר היא היראה".
רבינו הקדוש אמר על עצמו: "אני אוצר של יראת שמים, שכל מי שרוצה יכול לקבל ממני"(חיי מוהר"ן, רצ"ד). כל מי שרוצה, ואפילו הגרוע שבגרועים. זהו מקור בלתי נדלה של יראת שמים. והאוצר הזה נבנה מכח זעקתו הנצחית "אין שום יאוש בעולם כלל"; הוא סתר את כל ה'פטורים' שהיצר ממציא בלב האדם ופורק ממנו את עול היראה ועול מלכות שמים בטענת היאוש.
רבינו הקדוש שהזרים בלב כל חד מעיינות חיזוק שה' אתנו עמנו ואצלנו ואין מקום ליאוש, הקים בכך עולה של יראה בלב האדם, בשום פנים לא להלך חסר-עול העושה מעתה ככל העולה על רוחו, אלא אף בשאול תחתיות לעמוד ולחתור להילחם ולהמליך, לירא את ה' ולקבל עול מלכותו יהיה מה שיהיה.
עומדים אנו ימים ספורים קודם ראש השנה הקדוש. אשר "ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים נוראים שאז נמשך יראה גדולה, וכל עסקינו להמשיך עלינו יראה גדולה, בחינת ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים". הכנתינו העיקרית לימים נוראים אלו צריכה שתהא, להרגיל עצמינו בקבלת עול מלכות שמים שהיא היראה. לא להשאיר לעצמינו שום מקום של פריקת עול בטענת יאוש, אלא להיפך, להתחזק ולהתעצם בכח אוצרו של הצדיק, ולהאמין שבודאי יש מקום להמליך את הקב"ה בכל מצב שהוא, ולחפש את הנקודה שביכלתינו להמליכו גם בעוצם הריחוק.
ובפרט בעת שאנו יוצאים למסע הקודש לפגוש את רבינו הקדוש ביום הדין הנורא עלינו להתחזק שבעתיים לבל יפול רוחנו ולשמור ולהיזהר בכל עת ורגע לבל ניפול ליאוש, נפלת? קום מיד! נכשלת? התחזק מיד! אין מציאות של "אבדה תקוותי" תתחיל שוב ותחטוף עוד ועוד שמירת עיניים, ואפי' מעט, והעיקר שלא נגיע למצב של יאוש שהוא הגרוע מכל!
חזק ואמץ!
