מכתב אישי לאחר הטרגדיה במרוקו | הלב שבור?

לאחר הטרגדיה המחרידה במרוקו: מכתב נוגע שנכתב בכאב עבור אנ"ש חסידי ברסלב תושבי צפת בפרט ועבור כלל אנ"ש בכלל, מאת הרב משה ברנע אברך מאנ"ש דצפת, בניסיון לרפאות קצת את הלבבות השבורים, אחר השבר הנורא שהושברנו | וְכָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף:

• כתבות קשורות:
  צפת • החל מסע הלוויה קורע הלב של הארבעה הנוספים | ◄
  מירון • מסע הלוויה של הבחור ישראל מאיר שאשא ז"ל | ◄
  צפת • הבוקר החל מסע הלוויות ההרוגים | הפרטים |◄
  יתומי ר' שמעון תפילינסקי ז"ל נשארו לבד | לא עומדים מנגד
  צפת • ארבעה מהקברים נחפרים | ◄
  טרגדיה בברסלב: חמישה מאנ"ש בתאונה קטלנית במרוקו | ◄

מכתב נוגע שנכתב בכאב עבור אנ"ש חסידי ברסלב תושבי צפת בפרט ועבור כלל אנ"ש בכלל, מאת משה ברנע אברך מאנ"ש דצפת, בניסיון לרפאות קצת את הלבבות השבורים, אחר השבר הנורא שהושברנו.

לידידי אהובי היקר.

שמעתי את כאבך העז, ואני יודע אותו גם יודע.

הלב לא מעכל. מסרב. מעדיף לברוח לאלף ואחת מקומות, רק לא להרגיש. מפחד למות גם הוא… מפחד להיפגש בפחד, רועד מהמוות, מהשכול, מהאובדן.

שבת שלימה עברה עלינו, ואין ספור דמעות. דמעות שלא נבכו, שנעצרו הרבה לפני שהגיעו לאיזור העין.

רק הלב התנפח מכאב, אוצר בתוכו ים של דמעות, של דם, של כאב שלא נכאב.

ואין מנחם.

חמש נשמות יקרות מפז נסתלקו מאיתנו בחטף, ברגע אחד. חמשה חברי נפש, חמשה אחים, בנים, גיסים, דודים.

חמשה יהודים יקרים מסולאים מפז, שחיו בינינו זה לא מכבר, שהחיו אותנו.

נעצרה הנשימה, פס העולם מלכת. כולם עסוקים בדבר אחד, חושבים על דבר אחד, מדברים על דבר אחד. לא מצליחים לעכל, לעבד, להבין, להכיל.

כולם מחפשים את האיש החכם שידע מה לומר בשעה שכזאת, שידע לנחם, להרגיע, להגיד את המילה הנכונה,  מילה אחרת שאינה רק יאוש.

ואין. כולם עסוקים באותו פצע, ואין אחד שידע לרפא, לחבוש את הפצע השותת ללא מעצורים.

וכשזה המצב, אנחנו מעדיפים לברוח. להתעסק בכל המסביב, בכל מה שנוגע בדבר. רק לא בדבר עצמו. עד כאן.

אנחנו מנסים להרגיע את עצמנו שאנחנו לא אדישים, שאנחנו עסוקים בשבר, באובדן, אז אנחנו מעסיקים את עצמנו בדיבורים אודותיו.

וזה חשוב, חשוב מאוד. כשהנפש מבוהלת עד מוות, לא יודעים מה לעשות עם עצמנו, ואנחנו מדברים עם מישהו אחר, אנחנו שומעים אותו והוא אותנו, זה כבר מאוד מרגיע.

כי אם אפשר לדבר על זה, זה נהיה פחות מפחיד, קצת פחות נורא. אדם לבדו היה מתפוצץ מלדוש בכל לבדו.

אבל זה חשוב, אבל גם מבלבל אותנו מאוד.

כי משהו כאן לא ברור, אנחנו מדברים על הכל, יודעים את כל הפרטים, וממשיכים להיות מבוהלים עד מוות, מפחדים להביט נוכח המצב.

ויעבור שבוע, יעברו שבועיים, חודש וחודשיים, והסערה תשקוט. כל אחד ימצא את עצמו מחדש, יגדיר את עצמו בתוך החוסר הזה, וזהו. עולם כמנהגו נוהג.

וזה מה שהכי מפחיד, הכי נורא. כשהכאב כבר לא יזעק, הדמעות ימחו, מודעות האבל כבר ידהו, ורק השבר ישאר, עמוק בפנים, כואב, אבל שותק. צלקת שלא חובשה. כאב עמום כזה, שבקושי נשמע, אבל קיים.

ולא נצליח להתנחם. כי כשלא מצליחים לבכות, להתאבל – לנחמה אין מקום.

אין ברירה. אנחנו מוכרחים להעז להישבר. לא רק לדבר, לשמוע, להתעדכן ו – להסיח את הדעת מהדבר האמיתי.

כי את הכאב האישי שלנו בפנים – איש לא יודע, אף אחד לא יוכל לצעוק עבורנו.

הטרגדיה הנוראה הזאת, פגעה בכל כך הרבה מקומות שונים, ברמות שונות, בעוצמות אחרות.

וזה מה שמבלבל. טרגדיה אחת לכולנו, וכל כך הרבה כאב. כל אחד וכאבו הוא.

כל אחד מאיתנו זקוק נואשות, שמישהו אחד יעצור, יסתכל לו בעיניים, וילחש לו: "מה כואב לך?"

ואין כזה. כי כולנו כואבים, כולנו מבולבלים, כולנו מתוסכלים, כולנו פוחדים. קהילה שלמה בעלטה. באובדן ובשכול.

אבל אין ברירה. אנחנו מוכרחים לעצור לרגע, ולכאוב באמת. אחרת הפצע  ימשיך לדמם תחת העור. אחרת נמשיך לכאוב לנצח. נשתדל להקהות את חושינו על מנת לשכוח, שנוכל להמשיך הלאה.

כי אין מי שיסתכל עלינו, יביט למקומנו. אז אנחנו נעשה את זה בעצמנו.

פשוט נעצור לכמה רגעים את כל המחשבות, את  הדיבורים האין סופיים שרצים לנו בפנים, כל המחשבות שרק מנסות להסיט אותנו מהכאב האמיתי.

ואולי אז נגלה כל מיני דברים שלא חשבנו עליהם.

אולי נגלה שאנחנו פוחדים מלעמוד נוכח צער אלמנה. אולי אנחנו נורא מתגעגעים לחבר קרוב. אולי אנחנו חוששים לשלומם של היתומים. אולי אנחנו פוחדים מחיות ושמחה שיתמעטו.

ואולי אנחנו רועדים מלחוות את ארעיות החיים שלנו, חוששים מלהיות בסביבת המוות. אולי זה מזכיר לנו את אפסיותינו. אולי הטרגדיה הזאת נותנת לנו להרגיש שהרבה ממה שאנחנו מתעסקים ועושים ביום יום לא שווה דבר נוכח סופיות החיים. 

ואולי הכל ביחד, ואולי הרבה תחושות אחרות שכנראה נמצאות אצלנו בפנים, מפחידות אותנו מלהביט בהם.

נעז לעצור הכל לדקה או דקותיים, ולכאוב. על כל המשתמע מכך. לתת מקום לכל הקולות המפחידים שיבואו, נעז להקשיב לכל התחושות הכי נוראיות. כן, גם שהעולם התמוטט לגמרי, וששום דבר כבר לא יחזור למה שהיה. שגם געגוע צורב ימצא את מקומו. גם ריח המוות הקרוב כ"כ יוכל לנכוח באוויר.

ואז נוכל לכאוב.

כי את שמעון לא נוכל להחזיר. גם לא את נתן, ולא את ישראל מאיר. לא את יוסף חיים ולא את מוישי.

זה חוסר אונים מוחלט, לעמוד בכזה מצב. בהבנה שאין מה לעשות. לכן אנחנו מסתובבים כל כך מבולבלים, כל כך נואשים, כל כך לא יודעים. ואז במקום לכאוב, אנחנו בורחים.

חשוב שננתב את הכאב הבלתי נתפס, למה שכן ביכולתנו לעשות.

נוכל ללמוד משניות לעילוי נשמתם, לומר פרקי תהלים, לתרום למשפחה, או לחפש מישהו שזקוק למילה טובה, לנחמה. זה לא משנה, כל מעשה בהקשר הזה יוציא אותנו מהתחושה הנוראה של הבלבול הנוראי מול האסון הזה.

ואולי אז, את עצמנו נצליח להחזיר. לעילוי נשמתם.

וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. הכותב בדמע
משה ברנע אחד החברים מעיה"ק צפת