מה נורא המקום הזה • ימי הרחמים והסליחות וראש השנה באומן \\ תחושות

מה נורא המקום הזה • תחושות על ימי הרחמים והסליחות וראש השנה באומן • מר' רן ובר

החלטתי לכתוב משהו. ביננו? אני עוד לא יודע בדיוק מה. זה בטח יתברר ועמכם הסליחה אם הדברים לא לגמרי מחודדים ומאורגנים. למה החלטתי לכתוב? כי עם כל השמחה וההודיה על כל הסרטונים של הריקודים והשמחות במנייני השחרית שבאומן שהיו לפחות מתחילת אלול (זאת אומרת כל יום משהו כמו ריקודים ושמחה משבע בבוקר ועד תשע לפחות!) – יש לי תחושה שהם גם מועילים בנקודה מסויימת וגם מפספסים משהו. למה הם מפספסים? ראשית מדובר רק על הפרספקטיבה והתחושות שלי ולא של אחרים. יכול להיות שעבור מישהו אחר הם מעבירים אחד לאחד את מה שקרה שם. לי ממש לא. מה שקרה שם, מה שקורה באומן מבחינתי הוא לא רק שירה וריקודים (למרות שהשירה והריקודים שם והשמחה הם ממש לא מהעולם הזה. היה יום שקמתי מעוך לגמרי, מלא בלבולים וחרדות ואחרי התפילה כמעט בלית ברירה נכנסתי לציון להודות לרבינו ואז תפסו אותי הריקודים והשמחה ופשוט יצאתי מכל הקשיים והבלבולים ברגע אחד אבל זה סיפור אחר).
מה שקורה שם הוא חיבור לנקודה פנימית. נקודה קדושה בתוכנו. מבחינתי אומן ראש השנה זה לאו דווקא התלהבות. ואת זה אני רוצה לכתוב כי לי אישית זה חשוב.
אומן ראש השנה זה רחמים אינסופיים. הצדיק מגלה לנו את רחמי השם יתברך בצורה לא נתפסת כמעט בכלים, ולכן כל הזמן כתבתי כמה קשה לי לצמצם את זה למילים, אבל אולי חייבים. לפחות לנסות. לפחות קצת. ואתכם הסליחה על הגמגום והגישוש אחרי מילים נכונות. ונכונות יותר.
אומן ראש השנה בשבילי זה יומיים של שתיקה. יומיים עם עצמי, עם השם יתברך, עם הצדיק, עם עם ישראל. יומיים של התבודדות רצופה. שבא ברגע שאני מניח לרגע קט את המזלג אני בקשר ישיר עם הבורא, מודה לו. זה זמן שבו פתאום המושג עבודת השם הופך למשהו ממשי. משהו עוצמתי. משהו אמיתי כל כך שכל הרדיפה היומיומית (ולעיתים השעמום והשחיקה) הופכים למשהו שנראה כמו מסיפור מרוחק של מישהו אחר.
לא תמיד קל לי באומן. אולי תמיד לא קל לי. תמיד יש דברים שמפריעים לי. דברים שמזיזים אותי ממקומי. דברים שמראים לי שאני לא על מקומי. אז מה. זה חלק מהעניין. ביננו? אני שונא את אומן. כן כן. אני מאוד אוהב את רבי נחמן אבל אני די שונא את אומן. גם קשה לי עם המוניות והמונים. אולי פעם אזכה לתקן את זה ואולי לא אבל זה קשה לי. 
הדבר שהכי קשה לי זה אומן אחרי ראש השנה. אלפים רבים ברחובות, מוכרים אוקראיניים מנסים למכור לך נפץ, בובה קטנה, לייזר, הופעות, אוכל, רעש רעש.
אבל ראש השנה? אין דבר גדול מזה. שוב אני מרגיש שאני לא מצליח להעביר את המילים ואולי זה ככה אמור להיות. אולי אני לא אמור להעביר את המילים באמת.
אני לא מחפש מסיבה. אני לא נוסע לרבינו כי כיף שם (למרות שכיף שם). אני קודם כל נוסע כי זה מה שהוא אמר וציווה (אל תכנסו איתי לשכלים ותסבירו לי שלא הבנתי. אני לא הולך לענות על זה בלי נדר). וגם אני נוסע כי זאת פעם ראשונה שאני חווה את הרעיון של מלך שעובר מכיסא של דין לכסא של רחמים. כמה רחמים יש באומן ראש השנה. אי אפשר להסביר את זה מבחוץ. זה כמו מישהו שיושב על גדת נהר ואתה מנסה לספר לו על המים הקרירים. איך תסביר את זה?!
טוב. כולי תפילה שמשהו בין המילים העילגות שלי יכנס ללב של מישהו ויעביר ולו גרם של הבנה, הרגשה, חיבור לדבר הגדול כל כך שקורה שם.
מבחינתי זה ריסט אדיר של כל השנה האחרונה ולב מלא אהבה ורצונות להביא המון המון המון המון טוב לעולם בשנה הזאת. שאזכה. שנזכה. כולנו יחדיו.