שאלי שרופה באש – להבה עד לב השמים, מאכולות אש ששורפות ה-כ-ל-…
זה לא תיאור, גם לא סיפור. זה קרה בבוקר אחד, בטבורה של עיר בית שמש! משפחה חשובה מאנ"ש, עם 13 נפשות בליע"ר, ניצלו בנס, אולם נותרו ללא קורת גג ובחוסר כל ממש. כל יהודי שיש לו לב, חש עכשיו את הציווי: לא תוכל להתעלם!
קולם של הסירנות נשמע ברמה, קוטע את שלוות הבוקר בבית שמש – – – המראה היה מזעזע, מחריד, מטלטל – – – בבת אחת, כוחות הכיבוי שעטו אל רחוב שקט וקטן. מנוף גבהים, צוות כבאים, ונס ענק, ענק. לא היו נפגעים בנפש, לא יאומן!
אך את המראות הקשים ראו כל הסביבה, את העשן וענן הפיח הרגיש כל מי שמשתובב באזור. אך רק משפחה אחת, שילמה את המחיר המלא והכואב, ונותרה בלי כלום. בלי כלום!… הבית השרוף – – –
כשאומרים 'הבית הפך למאכולת אש', דומה שקשה להבין במה מדובר. במקרה שלנו, מדובר בבית בעליית גג, בית בו חיה משפחה ברוכה שנותרה בלי כלום!
שלחו אותי לבית שלהם, לראות. אני אומר בכנות ובצער, אין מה לראות, יש רק מה להריח. פחד פחדים של ריח, ושל פיח. מה אני צריך לספר סיפורים, כולכם יכולים לבוא ולראות בדיוק כמוני. הבית שרוף, אין זכר למה שהיה פעם בית חם, בית של משפחה.
הכל נחרב, נשרף, הרוס. אומרים שאין קורת גג, אבל לא זוכרים שאין קירות להניח עליהן את הגג… אין אמבטיה, אין חדרים, אין ארונות ואין בגדים. כלום, שחור – שחור – שחור.
השם ירחם! שאגתי מנהמת לבי. מי יוכל לומר 'זה לא קשור אליי?' מי יוכל לומר 'זה רחוק ממני'? איפה הדובי? איפה הלב?
חשבתי על הרגע, בו המשפחה חזרה הביתה, לראות, להציץ. הם בוודאי לא יכלו לשער את מימדי ההרס, את עוצמת האסון, את גודל החורבן. מה יש לומר למישהו שברגע אחד נחרב עולמו? מה אפשר לנחם אנשים שאיבדו הכל?
מה אומרים לילד שעד אתמול ישן על מזרן. אמנם רק מזרן, אבל לפחות היה מזרן, והיתה רצפה, והיה קיר ליד. ועכשיו, אין לא מזרן, לא קיר, לא רצפה. רק שחור.
ואז הוא, בן השש המתוק, ולא יבין. יחפש את הדובי, אולי את השמיכה, אולי אפילו את הכוסות החד פעמיים שאגר בחירוף נפש, כי זה היה המשחק שלו. והוא לא ימצא כלום, כלום. רק אפר, פיח, שחור-שחור-שחור.
כי עכשיו, אין שום כלום. הכל שחור, מפוייח, מחניק. המים הרבים שנשפכו כאן לכבות את הלהבות עודם מרוכזים בשלוליות קטנות, וגם אני הרגשתי דמעה קטנה בקצה העין.
לא, רבונו של עולם, זה לא יכול להיות. כזאת טרגדיה? איך עוברים את זה בשלום ונשארים בחיים?
רבונו של עולם – – – יצאתי. השתעלתי, שתיתי משהו כדי להירגע, ובמחשבתי עלה דמיון: בעיני רוחי, ראיתי אבא ואמא, 11 ילדים איתם, רצים במהירות במעלה המדרגות. כולם לבושים בגדים חדשים ונקיים, במקום אלו שהפכו לאפר… הם פותחים את הדלת, וחיוך גדול על פניהם. הבית כמו חדש, הקירות צבועים יפה, המטבח מסודר ומאובזר. בחדרי השינה יש 13 מיטות, לכולם. אה, יש גם שולחן בסלון… ניסיתי לחשוב מה יקרה אז בשמים. אני כמעט יכול לשמוע את צהלות השמחה בפמליא של מעלה, את המלאכים אוחזים שלט גדול בו נכתב באותיות מאירות עיניים: 'אשריכם נדיבי הלב שהצלתם, כמה חסד ורחמים עוררתם על עצמכם – בהיענותכם לזעקה הנוראה הזו!'
טוב, באמת, אני לא באמת יודע מה קורה בשמים. בקושי אני מצליח להכיל את מה שעיניי הרואות כאן. אבל יש דבר אחד שכל יהודי מאמין בו: אסון לא קורה סתם כך. טרגדיה לא מתרחשת במקרה. 'משפטי השם אמת, צדקו יחדיו'. היתה מידת דין מתוחה, היא התפרצה על הבית הזה, ובנס לא גבתה נפשות. עכשיו, אנחנו יכולים להפוך אותה לרחמים. להוכיח במעשינו שהבנו את הרמז, שאנחנו מרחמים ונותנים, שיש לנו לב ואנחנו דואגים. זה הזמן!
אח יקר!
יש זמנים של 'אולי', יש מקרים של 'נראה מה קורה', יש מצבים שבודקים בכספי המעשר, או דוחים בחודש – חודשיים. לא עכשיו, לא במקרה הזה. כי הפעם זה קורע לב ממש. יהודי עם לב נחלץ חושים, עכשיו. כי הטרגדיה הזו היא שלנו, מחייבת אותנו, תובעת מאיתנו. וגם שיקום המשפחה – הוא של כולנו. זכות לכולנו.
