זכרונם לברכה » קווים לזכרו » גדולי אנ"ש • ביום י"ב אייר חל יום היארצייט ה – 28 (תשנ"ח – תשפ"ו) של הישיש הרב יואל שטראקס זצ"ל מיקירי אנ"ש בנו של נחום שוסטער זצ"ל | כתבה לזכרו:
כתב: מרדכי גרנביץ
נחום שטרקס היה סנדלר שמשפחתו השקיעה במקצועיות בתחום. הוא נשלח מהעיירה הרחוקה לומאז' שבפולין עד לברדיטשב כדי להשתלם במלאכת הרצענות.
כששב מברדיטשב לעירו, אט אט שמו לב הסובבים לשינוי שחל בו. הוא היה נכנס באישון לילה לבית הכנסת, מתיישב מאחורי התנור כשהוא קורא תחינות ובקשות, כמו גם תיקון חצות בדמעות.
הלמדנים של העיר מצידם לאו דוקא הביעו הערכה לסנדלר הפשוט, שכישורי קריאתו השוטפת והדיוק בה מוטלים בספק, ולפתע הוא נוהג לקום לתיקון חצות.
מה לך ולזה? סנטו בו. יש לך השגה בצער השכינה?…
"אתם למדנים חשובים", ענה נחום בתמימות. "כלומדים מופלגים, אולי לא חסר לכם בית המקדש… אבל אני איש פשוט, לי הוא חסר בחיים"…
התשובה הכנה הזאת הביאה בהמשך את הגאון רבי מרדכי הלברשטט סוקולובר, שהיה דיין בסוקולוב, לתהות ולברר מה זה היה לו לאותו סנדלר, עד כי נתגלה הסוד שבברדישטב חבר נחום לחסידי ברסלב, מאז דבק בהם ולמד מהם דרכי עבודתם. ר' מרדכי נראה מאז יותר במחיצתו של ר' נחום, למורת בני משפחתו שלא הבינו מה לגאון שכזה עם הסנדלר המקומי.
* * *
הימים שלהי ימי ברית המועצות, חבורה של כמה מאות חסידי ברסלב עם דרכון ישראלי עושים לראשונה באופן חוקי ומאורגן את ימי ראש השנה באומן משאת נפשם וזאת לאחר שנים שהדבר נמנע מהם עקב ירידתו של מסך הברזל. היגיינה של עולם שלישי, ותנאים לא תנאים, אבל האווירה בתפילה מרוממת. כילדים ששבו לחיק אמם… הימים ימי גורבצ'וב, אך היהודים המקומיים עודם מהססים, חוששים מלגשת ולהתערבב עם האורחים. (יש לציין שבהמשך נוצרו קשרים עם חלקם והסיפורים הנוגים של יהדות הדממה הם מרגשים ומרטיטי לב).
בזמן ההתכנסות לתפילות עומד מחוץ לבית הכנסת המאולתר איש גבוה ויפה תואר, כשלצידו כמה מבני משפחתו. הוא לא מהסס מלהתקרב אל האורחים הישראלים, והוא מבקש ביידיש במבטא רוסי אם יש בין החסידים מישהו שמכיר וזוכר את אומן של טרם עלות הכורת. ר' חיים גלבך, שהוריו עוד הגיעו מאומן, יוצא אל האיש. תוך כדי שיחתם האחיינית מספרת ששרה בתו של "ר' אברהם הבלן" היתה חברת ילדות טובה שלה. "שרה היא אמא שלי"… עונה חיים. כשהאחיינית שומעת שחברתה הטובה עודנה בחיים היא פורצת בבכי המעורבב בצהלות שמחה. "לא חשבתי שמישהו נשאר", מלמלה.
ראש החבורה, מזדהה כיואל שטרקס, הלא הוא בנו של נחום "שוסטער" (הסנדלר) בו פתחנו. שנים ארוכות של קומוניזם לא השכיחו ממנו דבר אחד: הוא נוסע מעירו חרקוב מרחק אדיר לאומן לפקוד את הציון מפעם לפעם ולוודא שהכל כשורה. לעתים לראש השנה ולעתים זמנים אחרים. הוא כבר מזמן אינו חי בעולם ההוא, זה שעלה בלהבות, אבל דמותו של אביו כמו גם של שאר ה"עובדים" בצילם גדל עומדת לנגד עיניו והוא רואה עצמו מחוייב לקשר עם המקום.
הוא עוד זוכר אותם, הגעגוע עודנו מפעם, אל השרפים הללו שהיו מהלכים ברחובות העיירה בעיניים בוערות. הצריבה הזאת בנפשו אינה נותנת לו מנוח עוד שנים רבות וארוכות, ולוקחת אותו בדרכים לא דרכים הלוך ושוב… כך היה נתקל בחסידים שבקעו את מסך הברזל כדי לפקוד ציון רבם, והתוודע לעולם החדש-ישן הפורח מחדש.
לאחר כמה שנים הוא עולה ארצה. החסידים, שחלקם עוד זוכרים אותו ואת משפחתו מהימים שלפני המלחמה, שמחים לקראתו. הם דואגים לו, מארחים לו לחברה, קונים לו תפילין חדשות, וכמובן לוקחים אותו איתם מידי ראש השנה לאומן.
אחרי שנים של בדידות וזרות, בהן היה יואל של רוסיה הקומוניסטית מחביא בקרבו את הילד יואל המתגעגע לימי נערותו, לתפילות ולריקודים הסוערים, לבכיות ולאהבת החברים, יואל שב אל מקומו הטבעי והחמים והוא מחובק ושמח.
היום י"ב אייר חל יום פטירתו, של זה אשר גמע דרכים ארוכות במשך שנים, מבלי לדעת מדוע, דרכים שהיו נדמות לו כנחלת העבר שאיננו עוד, אשר קמו והיו לו להווה ולעתיד.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
