זיכרונם לברכה • אהערב י' אדר חל יום הילולת הגאון החסיד רבי שלמה וועקסלער זצ"ל מגדולי אנשי שלומינו בדור הקודם | כתבה מיוחדת מהסופר הנודע מאנ"ש הרב נתן אנשין שליט"א | מצורפת כתבה מגליון 'אוצרות ברסלב' לקריאה ולהורדה:
אמש, י' אדר ב' חל יום ההילולא ה- 70 של הגאון החסיד רבי שלמה בן רבי פנחס משה אלחנן וועקסלער זצ"ל מגדולי אנשי שלומינו בדור הקודם שכונה "דער פרומער בחור" (הבחור הירא והחרד):
הגאון החסיד רבי שלמה וועקסלער זצ"ל, נולד בשנת תרכ"ח (לערך) על אדמת מדינת גרמניה, לאביו הגאון רבי פנחס משה אלחנן וועקסלער זצ"ל, רב העיר האכבערג.
כבר בהיותו נער נפרד רבי שלמה מבית אביו, והפליג באנייה לעבר ארץ הקודש חמדת אבות עליה הגיע בשנת תרמ״ח.
רבי שלמלה הצעיר היה "בעל מחפש" גדול המבקש את שאהבה נפשו – קרבת אלוקים לי טוב, וזה הדבר שהביאו למצוא את מבוקשו בחסידות ברסלב.
מנהגו היה מידי תקופה להיכנס לחנות הספרים השוכנת ברחוב היהודים שבעירו, שם כיסו מדפים גדושים בספרי קודש שונים. את קירות החנות, וכך עבר שלומלה הצעיר מדף מדף וספר ספר, כשלפתע צדו עיניו ספר מאובק שאינו מוכר בשם 'ליקוטי עצות'.
שלמה'לה מדפדף בין דפי הספר, והוא מבחין כי ספר זה אינו כשאר ספרי המוסר אליהם הוא הורגל. רוח ייחודית של טהרה קדושה ודעת מנשבת בין דפיו. הייתה זו רוחו של הצדיק שזעקה אליו מבין השורות יש בורא לעולם חי ומחיה את הכל… הוא שילם את מחיר הספר, ויצא מהחנות בלב הולם מהתרגשות, מאמץ את הספר החדש קרוב אל לבו.
בבואו לביתו, ישב והגה בספר. עם כל שורה ושורה, חש התפעלות נפש עמוקה. עולמות חדשים התגלו לפניו: 'אכילה בקדושה', 'התבודדות', 'רצונות וכיסופין'… מיום זה ואילך, לא מש הספר מתחת ידו, ולמרות שטרם ידע מאומה אודות המחבר עצמו, חש שלומהל'ה כי מחבר הספר מבעיר בליבו שלהבת אש קודש יוקדת לעבודת יוצרו.
הוא החל מקיים בדביקות את הנאמר בו, ומאז נקשרה נפשו, בלב ונפש ברבינו הקדוש הנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה זיע"א, וממנו לא מש ימי חייו.
באחד הימים בעת הגה שלומהל'ה בספר המיוחד, פגע במילים; ״מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר כי אם על ידי קדושת ארץ-ישראל״!
או אז החליט בליבו כי מקומו בארץ הקודש, מיום ליום הלכו כיסופיו וגברו, אז החל שלומהל'ה להפציר ולהתחנן לאביו לעלות ולהשתכן בארץ ישראל, נענה אביו: ״באם רצונך לעלות לארץ-ישראל? עלה לבדך, ואני אדאג לך להוצאות הדרך״. (ע"פ תלמידו ומקורבו רבי ישראל בער אודעסער זצ"ל, וכפי ששמע מרי שלמה וועקסלער זצ"ל את סיפור התקרבותו ועלייתו ארצה שמע מפיו רבי ישראל בער אודסר זצ”ל)
על דבקותו העצומה ברבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, תעיד העובדה שמעולם לא הצטער על כך שלא יצא מגבולות ארץ-ישראל, לבד מפעם אחת בערוב ימיו שאמר: "מתחרט אני על כך שהתלבטתי אם לצאת אל חוץ לארץ, כדי להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן".
ביום י' באדר דשנת תשי"ד נסתלק רבי שלמה וועקסלער זצ"ל לגנזי מרומים ונטמן בהר המנוחות שבעיר הקודש ירושלים תותב"א.
ב'טעם זקנים' מרבי לוי יצחק בנדר זצ"ל מובא כמה סיפורים עליו (מעמוד י"ט) • למעבר הקש כאן
♦ ♦ ♦ ♦ ♦
♦ ♦ ♦
♦
לפניכם דברים לזכרו אותם כתב הסופר הנודע וההיסטוריון הברסלבאי מיקירי אנ"ש הרה"ח ר' נתן אנשין שליט"א
דער פרומער בחור / נתן אנשין
"דער פרומער בחור" (הבחור הירא והחרד) קראו לו בירושלים של מעלה של שנת התרמ"ח, כאשר הגיע ארצה ואומץ בידי הגה"צ ר' עקיבא יוסף שלזינגר בעל "לב העברי".
ולר' מנחם מאניש שיינברגר – השיינברגר הראשון בארץ ישראל שר' הלל מקולמייה זי"ע מעטרו בשבחים עצומים – בת, צדקנית עד מאד, צביה שמה.
"די מומע צביה" (הדודה צביה) – היה אומר ר' אורי שיינברגר ז"ל – עוד עלתה על בעלה בצדקתה. דיבר ר' עקיבא יוסף בה נכבדות עם ר' שלמה. אחר זימן אותה ואת הוריה לבית המהרי"ל דיסקין, וביקש מר' שלמה להציץ בעד חור הדלת, אל החדר אשר ישבו שם. התכופף לראות, תוך שהוא מסתיר את החור בידו ומסתכל על גב היד… "ומי שהכיר את צביה" – אומרת לנו ישישה ירושלמית – "הכיר נפש אצילה מן הימים ההם, האומרת על כל גל מגלי החיים: מילא… ואיננה יודעת שום תרעומת על איש או מאורע ממאורעות החיים.
פעם שמעה זעקות רמות, דרך חלונות ביתה שבבתי מחסה, עולות מן הרחוב המדורג (כיום כביש) הסמוך לחומה המוליך לכותל. הבחינה באשה משכונת התימנים שליד כפר השילוח הכורעת ללדת. אספה אותה חיש מהר לביתה, וכבר העניקה לה "בית החלמה" למשך שלשה חדשים. הגאון רבי שלום אייזן שהתייתם בילדותו, גדל בביתה, יחד עם שני נכדיה שנתייתמו גם הם מאמם.
ומעשה שהיה כך היה: עשרים וחמש שנים ישבו ר' שלמה ואשתו בלא בנים. פעם בשהותו ליד הכותל המערבי בתפילה ובתחנונים, הצביע לו מישהו על יהודי העומד בפינה: "גש, קח ממנו ברכה; הוא הינו יהודי חשוב"… ניגש לאותו יהודי חשוב וביקש שיברכו בזרע של קיימא. בירכו הלה שיזכה להוליד בת. משפנה ר' שלמה ללכת, נזכר לבקשו שגם תזכה להאריך ימים, אלא ששוב לא מצא את היהודי – – – באותה תקופה כבר עמד ר' שלמה לגרש את אשתו כדין מי שיש לו אשה שאינה בת בנים. כתבה צביה לחמותה מרת גריילה בגרמניה את כל המעשה, וזו השיבה: אכן לא יעשה כן במקומנו לגרש אשה בשל כך, בהבטיחה להתפלל להשי"ת שיזכו להפקד.
לא יצאה שנה, ולר' שלמה נולדה בת. היא הדסה שנישאה ברבות הימים להגה"צ רבי יהודה צבי ברנדוויין מסטרטין, מחשובי תלמידיו של האדמו"ר רבי יהודה לייב מאשלג. לאחר נישואיה, כאשר הבכירה הבת ללדת, והנה תאומים, ותקש בלדתה ויהי בצאת נפשה כי מתה, הותירה אחריה לאנחות שני עוללים רכים, הלא הוא ר' משה חיים ברנדוויין שנפטר בשנת תשמ"ז ואחותו אסתר הדסה ע"ה, שהיתה מחברתו בזיוו"ר של אחד האדמו"רים החשובים.
♦ ♦ ♦
ר' מנדל רוזנבאום היה סבו הגדול של ר' שלמה. גדול בישראל היה "ר' מנדל פון צל" כפי שכינוהו יהודי גרמניה, על שם עירו הסמוכה לוירצבורג. אליו מתייחסות היום משפחות רבות וחשובות בישראל, כמו משפחות ברגמן, מינצברג, המתייחסות לחתניו של ר' מנדל, מהם ה"גידולי טהרה" ור' שלמה וקסלר סבו של ר' שלמה דנן.
האב של ר' שלמה דנן, "ר' אילע" (אלחנן), היה דמות פלאית. בגרמניה שימש כרבה של הוכברג והמהרי"ל דיסקין פגשו פעם בפריס. לימים התבטא עליו: "הוא גאון וצדיק". זאת מוסר לנו הנין ר' ל. י. ב. בשם ר' הלל שלזינגר ששמע מר' יוסף חיים שיינברגר, כשהוא מזכיר לנו, כי כל מילה של המהרי"ל זי"ע היתה שקולה ומדודה.
אבל מדהים הוא ספרו של ר' אלחנן וקסלר, אבי ר' שלמה, שעותק ממנו בכתב גותי, בשפה הגרמנית, נמצא אצל אחד מבני המשפחה בתל אביב, אותו חיבר עוד לפני כמאה שנים, ובו הוא מזהיר על… שואה איומה הממשמשת ובאה על יהודי אירופה, תוך שהוא קורא ליהדות גרמניה, לעשות הכל ולעזוב את הארץ – – – ידיעה זאת נתגלתה לו למרבה הפלא בחלום. כשעמד לפרסם את הספר, אומר לנו הנין, ביקש רבי שמשון רפאל הירש להניאו מכך, אך הוא טען, שאם יעשה כן הריהו בבחינת נביא הכובש נבואתו – – –
♦ ♦ ♦
עוד בהיותו צעיר, סיפר לנו יהודי יוצא גרמניה מפי השמועה, בלט ר' שלמה וקסלר בקדושתו וטהרתו, והיווה חריג בנוף הגרמני. כאשר התהלכה אשה בצד האחד של הרחוב עבר לצד הנגדי. ואילו כאן בארץ ישראל, סיפרו, היה הוא אחד משני היהודים שהאדמו"ר ר' דוד'ל בידרמן זי"ע קם מפניהם, באמרו על ר' שלמה, כי הוא איש קדוש וטהור.
בשם נכדי הגאון ר' וולוול מינצברג זצ"ל, רבה של העיר העתיקה, שמענו, כי שני אנשים היו יום יום באים לשאול שאלות לרב: ר' שמואל חיים קובלקין, חסיד חב"ד נלהב שכבר היתה לנו הזכות לכתוב אודותיו, ור' שלמה וקסלר, שנודע כמחמיר על עצמו בכזית וכביצה ובכל מיני דקדוקי מצוה. "לר' וולוול מתלווה מלאך" היה טוען.
ר' יוסף שיינברגר בסדרת הסיפורים "ירושלים בתפארתה" בשבועון "דאס אידישע ליכט" (תורגם ע"י חתנו ב"ירושלים של מעלה") מספר, כי ר' שלמה וקסלר למד את תורת הח"ן בישיבת "בית א-ל" בחברותא עם "ר' ניסן שוסטער" הסנדלר, עליו התבטא המהרי"ל דיסקין כי הוא צדיק נסתר.
וכמו ר' ניסן שלא יצא מירושלים במשך ארבעים שנה (מחוץ לפעם אחת בנסיבות מפליאות), כך גם ר' שלמה, מאז בואו ארצה, לא לן לילה אחת מחוץ לחומות. פעם פיתוהו לנסוע לחברון להתפלל על קברי האבות הקדושים. בדרך, הוא מוצא עצמו לפתע באוטובוס ובו תערובת, והוא אינו יודע את נפשו – אוי, פכר ידיו כמתייסר, האם לא יצא שכרי בהפסדי… האם לא יצא שכרי… וכך כל הדרך: מי יודע, שמא יצא שכרי בהפסדי – – –
כשהיית נכנס לביתו שבבתי מחסה, אומר לנו "אלט שטאטיגער" (יוצא העיר העתיקה), היית מוצא אותו רכון על ספריו ולומד בשקידה רבה. משהיה מבחין בך, מיד היה מראה לך בהתלהבות רבה, מציאה רבתא, סימא מצא, קטע מדרש, זוהר, ושמח על כך כמוצא שלל רב.
"גדול בהרבה ממני היה אבי" – אמר פעם ר' שלמה בענוות רוח – "אך בשני דברים הנני ב"ה גדול ממנו: בכך שזכיתי לעלות ארצה ולהתקרב לרבי" (מברסלב).
פעם, מספרים, אירע בעיר העתיקה מאורע מעציב. תינוק כבן חצי שנה נפל ארצה ונחבל קשות. ובאמצעי הרפואה הדלים של אותה העת, נלאו הרופאים להושיע, ורק קבעו כי חייו בסכנה, ולכל היותר ישאר נכה קשה כל ימיו. הילד בכה נואשות ומצבו התדרדר מרגע לרגע. הציעה אחת הנשים להביאו לר' שלמה וקסלר – – –
לכשנכנסו, הוכה תדהמה שבאים אליו… אך לקח את התינוק הבוכה ומתגולל ביסוריו, לידיו, והניחו בתוך הספר "ליקוטי מוהר"ן", באמרו: "אני אינני יכול לעזור כלום, אבל מחבר ספר זה בודאי יכול". מאותו רגע ולהלן, מספרים, החל התינוק להחלים ומיום ליום השתפר מצבו, עד שהבריא לגמרי.
אותו "תינוק" היה לא אחר מאשר מנהל עזרת תורה דארצות הברית (את השם לא הצלחנו להשיג), ואת הסיפור סיפר בפורום של מועצת רבנים, אליה נקרא לנמק מדוע הוא מתעקש לבצע את משלוחי ה"סקריפלאך" (שוברי קנית מוצרים לאברכי ישיבות בא"י), דוקא על ידי סוכן פלוני, ר' ב. ר., ולא דרך סוכנים אחרים המתחננים גם הם לזכות בעיסקה. "את חיי אני חב לחסיד ברסלב אחד מירושלים" – אמר המנהל לרבנים – "ולכן אני מעדיף את ר' ב. ר. הנמנה גם הוא על חסידות זו" – – –
סיפר הגר"ש אייזן: פעם ישבתי אצל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. נכנס יהודי תושב חוץ והחליף דברים עם הרב על אודות בתו החולה. אך יצוא יצא היהודי, נכנס שוב: אבוי, סכום כסף גדול שנדר לתת ליהודי הראשון שיפגוש ברחוב, נאלץ להעניקו ל"שלעפער" אחד, בעל זקן עם "קאלטינעס" (קווצות שיער דבוקות), בו נקלע ראשון… הרגיעו רבי יוסף חיים: "אותו יהודי, ר' שלמה וקסלר שמו, והינו עני הגון באמת".
באותה עת, מספרים, עמד ר' שלמה להשיא את בתו, ומן השמים קא זכו ליה לאותו יהודי להושיט לו את העזרה הדרושה.
♦ ♦ ♦
חולה מעיים הוא במשך שנים רבות. עם זאת, אין הוא מוותר על קימת חצות, טבילה במקווה ותפילת ותיקין, חק ולא יעבור.
לאחר נפילת העיר העתיקה, הועבר יחד עם כל הקשישים פליטי העיר העתיקה, למושב זקנים עירוני בקטמון. הוא היה תשוש עד מאד מן המצור הממושך על העיר העתיקה עם הטלטולים הקשים ממקלט אחד למשנהו ומחוסר תזונה נאותה. גם במושב הזקנים התנזר ממרבית המאכלים מחשש כשרות, ובריאותו הלכה והתדרדרה. ראה זאת אביו של כותב הטורים, בא בדברים עם הד"ר וולך שכה הוקיר את "ר' שלאומה" והסביר לו, כי מן הראוי לאשפזו בבית החולים שבהנהלתו.
וולך הגיע לקטמון במונית, והזמינו לבא עמו לבית החולים. התנה עמו תנאי קודם למעשה, שאחיות לא תטפלינה בו. כאשר הגיע לבית החולים קיבל חדר מיוחד. וכמנהגו בכל הזדמנות, אחז בידי אבא שליט"א והחל לרקוד עמו ריקוד עם ניגון חסידי, שנמשך דקות ארוכות.
בבית החולים שהה כבאכסניה באש"ל מלא, במשך שנה ומחצה. בשלהי חורף תשי"ד, סמוך מאד לפטירתו (י' אדר), שכב כבר חסר הרגשה וכמעט אינו רואה ושומע כלום. סיפר נכדו ר' משה חיים: כשהיה אח מזריק לו זריקה, כלל לא הרגיש, ואילו כאשר העיזה אחות לגשת אליו, חיל ורעדה אחזוהו והיה מרתת כל גופו הקדוש והטהור.
לקריאה להורדה ולהדפסה • הקש כאן
על מצבתו כתוב שהוא נפטר בי' אדר ב', כך שהיארצייט הוא לא החודש אלא בחודש הבא.