וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ – ירושלים: הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א במקום המקדש

האזינו – בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה… וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ …

בזמן שבית המקדש היה קיים, הינו מצווים לעלות בשלושת הרגלים לבית המקדש, שנאמר (שמות לד, כג): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ועל שם מצווה זו נקראו החגים 'רגלים', שבהם היו עולים ברגל לבית המקדש, שנאמר (שמות כג, יד): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". (חגיגה ד, א-ב; רמב"ם שם ב, א).
אולם מאז שנחרב בית המקדש נתבטלה המצווה, מפני שהמצווה תלויה בהבאת קרבנות. ואע"פ כן, נהגו רבים מישראל לעלות לירושלים ברגל, וכן מסופר בתלמוד שהיו עולים לרגל לאחר החורבן (נדרים כג, א; שהש"ר ד, ב; קה"ר יא, א). וכן בתקופת הגאונים היו שעלו לרגל בחגים, וכפי שמסופר על רב האי גאון שהיה עולה מבבל לרגל בחג הסוכות. וכן בתקופת הראשונים והאחרונים היו עולים לרגל מהארצות שסביבות ארץ ישראל (כפתור ופרח פו; מהרי"ט א, קלד).

ואיתא במדרש שיר השירים רבה (פרשה ח, ג): "אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו ישראל פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה".
ובמדרש קהלת רבה (פרשה יא, א): "רבי אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא רבה… ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלם… וחמא ית רבי אלעזר דהוה מטייל ביניהן…". תרגום: רבי אלעזר בן שמוע [תלמידו של רבי עקיבא, שחי עשרות שנים אחרי החורבן] היה מטייל על שפת הים הגדול… הגיעה השעה שישראל עולים לרגל לירושלים… וראה [גוי אחד] את ר' אלעזר שהיה מטייל ביניהם".
וכתב הר"ן (על הרי"ף בתענית ב ע"א) להסביר מדוע גם אחרי חורבן הבית בקשת הגשם "ותן ברכה" מתאחרת עד ז' בחשוון, לטובת עולי הרגל: "לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה".
ובהתשב"ץ (ח"ג סי' רא) מציין מנהג זה בפרט לגבי חג השבועות, ואגב כך הוא מספר דבר מופלא: "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים… ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה, בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש – כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה, וזה סימן גאולה שלישית".
אזכור נוסף למנהג מופיע בכפתור ופרח (פרק ו), ושם הסביר שמטרתו לעורר את עגמת נפשנו על החורבן, ובלשונו: "ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין [=טריפולי], וחמת דמשק, צובה, מצרים ואסכנדריה לעלות לירושלם בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר: להרבות עגמת נפש".
וכתבו הפוסקים שאף שאין כיום חובה, העולה לרגל לירושלים אל סביב מקום המקדש – מקיים מצווה, מפני שהקדושה לא זזה מהר הבית (חת"ס; שי כהן ח"ב עמ' תקכג).

הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א וקהל עדתו קהילת חסידי ברסלב עולים מידי שנה בחול המועד אל עבר הר הצופים, מול מקום המקדש ומתחננים על בניין בית המקדש, ולדאבון לב השנה עקב המצב של נגיף הקורונה המשתולל לא מתקיים המעמד.

האזינו לדיבורים שנאמרו במעמד: