קורבנות ל"ג בעומר תשפ"א: מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי תיאור מרטיט מרגעי האימה המחרידים:
"ראיתי את השלט הענק 'יציאת חירום' עם חץ מוביל, הלכתי לכיוון, ולא ידעתי כי אני מתקדם אל התופת"
מאת נטע סלאנים
לאחר האסון המחריד בל"ג בעומר יום הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, אנו מעלים לפניכם כתבה מתוך בטאון "דורות" מבית העיתון 'העדה' – עיתון שבועי של העדה החרדית.
הכתבה התפרסמה ב'דורות' בשבוע האחרון ומוגשת לפניכם ככתבה וכלשונה בביטאון 'דוורת' • חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם
להצטרפות מנויים התקשר לטל' 02.58.29.567
* * *
הייתי שם על הר מירון בין החוגגים הרבים, ברחבת הריקודים של 'תולדות אהרן'. יחד עם הרבבות קיבלתי עול מלכות שמים באמירת שמע ישראל וד' הוא האלוקים. מיד אחרי ההדלקה של הרבי מתולדות אהרן כאשר החלו הריקודים ראיתי את הרחבה הדחוסה והצפופה, הבנתי כי לא ניתן לרקוד שם השנה, והתחלתי לפלס את דרכי החוצה.
ראיתי את השלט הענק 'יציאת חירום' עם חץ מוביל, הלכתי לכיוון, ולא ידעתי כי אני מתקדם אל התופת.
הגעתי אל הרמפה, הרגשתי כי המשטח רטוב ומחליק, אך די מהר התקדמתי למקום בו לא ניתן היה כבר להחליק, עשרות עמדו שם צפופים בדבוקה אחת. לא הצלחתי להתקדם הלאה, אך גם לא לסגת. הרגשתי רק לחץ עצום של אנשים שנערמו עליי מאחור והדפו אותי קדימה עוד ועוד. הצלעות נמחצו, השרירים התאמצו בניסיון לשמור על שיווי משקל, הגוף התכווץ כולו ושיוועתי לטיפת אוויר. טיפה!
עמדתי בין אלו שעמדו בין החיים ובין המתים. עמדו לידי אנשים שכעת אינם נמצאים איתנו ר"ל. עמדתי שם בחוסר אונים מוחלט בין מאות האנשים הדחוסים, ללא אוויר לנשימה, ללא אפשרות תזוזה.
הזעקות של כולם היו נואשות. 'למה לא מתקדמים שם?', "אני רוצה לצאת", 'אני לא יכול לנשום', הריאות התאמצו לקלוט טיפת חמצן, הלשון היתה צחיחה ויבשה, שיוועתי לטיפת מים, 'יש למישהו מים?' צרחתי…
ואז ראיתי אותו, היה זה אברך שעמד ליד החלון של ההכנסת אורחים, הוא זרק מלמעלה בקבוקי מים לאנשים, כל רגע עף בקבוק נוסף לכיוון אחר, אך גם כאשר נחת לידי בקבוק מים לא הצלחתי להגיע אליו, שכן לא ניתן היה להתכופף מרוב לחץ.
בשלב מסוים הוא הבין כי איננו מצליחים לפתוח את הבקבוקים, הוא התיישב על החלון, רגל אחת בחוץ ורגלו השנייה נשענת על החלון, ופתח בקבוקים בזה אחר זה ופשוט זרזף עלינו מלמעלה טל של תחיה… המים היו כמים קרים לנפש עייפה, השפתיים נרטבו ותחושת רעננות עטפה אותי ואת אלו שלצידי.
באותן דקות של מאמץ לקלוט טיפת מים, איבדתי את כובעי ואת הכיפה שלראשי, ידיי כאמור היו כבולות תחת המאסה של האנשים, וברגעים שנלחמתי על החיים לא חשבתי כלל על הכובע והכיפה שהלכו לאיבוד.
בינתיים המשיכו זעקות שבר, 'יש כאן ילד קטן! אל תדחפו!', 'אתם רומסים אותנו', 'הצלה', ולפתע אברך שלידי פרץ בבכי, מסתבר כי הבן שלו ילד 'חאלאקע' נדחף בין הרגליים של ההמון, הילד התעלף והאבא פרץ בבכי סוער. שני בחורים שהיו לידי הרימו את הילד באוויר, וכך כאשר ראה האברך מהחלון את הילד המעולף בזרועותיהם הוא שאג לנו: 'רבותי, דבר אחד אני מבקש, רק תסתובבו', האנשים לצידי הסבירו כי ברגע שהגוף שלנו יהיה כלפי מעלה במקרה שידחפו אותנו מלמטה אנו נידחף כלפי מעלה ולא נמשיך לדחוס את ההמונים שאנו נשענים עליהם עם כל הכובד.
בכוחות איתנים הצלחנו להסתובב אחד אחד, כל אחד במקומו, מבלי לפלס דרך לידיים, מבלי לפתוח מרחב עבור הנשימה, עם מכות יבשות ומרפקים שננעצו והכחילו [עד עכשיו] את גבי. כולנו עדיין דחוסים ולחוצים כמו עיסה אחת דביקה, אך מתברר כי ההוראה להסתובב הצילה את חיינו, כעבור כחמש דקות שנדמו לנצח הופיעו 4 אנשי הצלה, הם פילסו לעצמם דרך ע"י כך שמשכו את האנשים אחד אחד כלפי מעלה, חילצו את שני הבחורים שהחזיקו את ילד החאלאקע והחלו לעבוד עליו להעירו מעלפונו, נפתח לנו מרחב זרימת אוויר ובשילוב ידיים אחד עם השני הצלחנו להעפיל כלפי מעלה על המשטח המחליק, עד שהגענו בחזרה לרחבת ההדלקה של תולדות אהרן.
מיד בסוף הרמפה פניתי שמאלה לכיוון מדרגות מרפסת הכהנים, לא לפני שלקחתי כיפה מיותמת שתלתה על הסורג. ארבעה שוטרים שעמדו שם כל אחד על מדרגה אחרת שמרו על הסדר, מסתבר כי המדרגות שימשו עד עתה רק ל'כניסה' לאירוע של תולדות אהרן, יחד עם עוד יהודי פניתי אל השוטר הראשון וזעקתי עליו בגרון ניחר: 'איך אתם מכניסים לכאן עוד אנשים? תנו לצאת מכאן'.
עליתי עם היהודי הנוסף לצידי במעלה המדרגות ופינינו את כל העומדים שם, "אי אפשר לעמוד כאן, מכאן צריך לצאת! רק יציאה! למטה יש מוות, אל תתקדמו לשם". צרחתי את נשמתי, באותם רגעים טרם ידעתי כי מלאך המוות כבר מטייל למטה וקוטף נשמות. השוטרים שעמדו שם התחילו סוף סוף לפזר את האנשים שהתגודדו על המדרגות, מפלסים דרך ליציאה והופכים את מדרגות המרפסת והמרפסת ליציאה בלבד. ייתכן כי השוטרים כבר ידעו מעט על המתרחש למטה, אחרת אינני מצליח להבין מדוע הם קיבלו פקודות מאזרחים רגילים…
היהודי הדתי שהתלווה עמי בדרך על מרפסת הכהנים המשיך להחזיק בי יד ביד ושב ושינן שוב ושוב 'חסדי השם שיצאנו משם', 'חסדי השם שיצאנו בחיים', טרם ידעתי ואף הוא טרם ידע עד כמה עמוקה המשעות של מילות ההודאה הללו.
הלכתי את כל הדרך של מרפסת הכהנים, הלום-קרב, סהרורי לחלוטין, וכאשר הגעתי לסוף המרפסת כבר ראיתי את פינוי הפצועים הראשונים, אנשי הצלה עברו בריצה בשביל שפתחו עבורם, אלונקות הוטסו למקום התופת ועד מהרה הוצאו עם אנשים חבולים ופצועים, במו עיניי ראיתי פראמדיקים מבצעים החייאה על אלונקות מובלות, גם גופות עטופות בנייר כסף עברו בשיירה, והמקום הפך לחרדת אלוקים.
באזור השעה 3 לפנות בוקר עזבתי את השטח, הלכתי לאכסניה בכפר שם היתה לי מיטה מוזמנת. לאחר ארבעים דקות הבנתי כי לא אצליח להירדם הלילה, ארזתי את חפציי והלכתי לתפוס 'שאטל' לצפת, בכביש 89 שררה בוקה ומבולקה. אלפי אנשים חיפשו אוטובוסים ולא היה איש אחד שידע לתת מידע היכן השאטלים לערים וכיצד נוסעים מכאן. לבסוף עליתי על אוטובוס לצפת קו 115, האוטובוס שעבר ריק מנוסעים נפרצו דלתותיו ע"י ההמון והנהג לא יכול היה לעצור בעד העולים, עלו על האוטובוס העירוני כמאה אנשים, הגענו לתחנה המרכזית בצפת, משם נסעתי לבית שמש, אליה הגעתי ב6.30 בבוקר.
כאשר החניתי את רכבי ליד ביתי, פגשתי את הילדים הקטנים יתומי הרה"ח ר' דוד קרויס ז"ל שחזרו זה עתה ממירון בלי אביהם, תשושים ובוכים הלכו הילדים לעבר ביתם והלב נשבר לרסיסים נוכח המחזה קורע הלב.
לסיום; השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב במשך כל היממה והשבת שאחרי, למה? למה אני ניצלתי? ד' דיבר אלי, בקול שופר חזק מאוד, והלוואי ואפנים את שרצה לומר.
ועוד מילה לסיום: אם יש מישהו שאני רוצה לפגוש, זה הבחור שעמד בחלון ההכנסת אורחים, זה שזרק את טיפות המים שהחיו את נפשנו, ונסכו בנו כוחות להחזיק מעמד בדוחק העצום ששרר שם. את המלאך המושיע הזה, אותו אני רוצה לפגוש.
מתוך ביטאון 'דורות' מבית 'העדה'
הצטרף למנוי בטל' 02.58.29.567