מנהגי ברסלב » מאמרים » מועדים וזמנים » בין המצרים • בימי בין המצרים נגביר את המאורי אור על מאורי אש ||| מאמר:
מאמר לבין המצרים
מאת הרב יהודה צבי שפירא שליט"א
מאורי אור נגד מאורי אש
נמצאים אנו כעת בימי בין המצרים, כשברגעים הכאובים ביותר של ימים אלו, בתשעה באב, נשב על הארץ, אבלים וחפויי ראש, כשמנעלי בד לרגלינו – ונקרא מגילת איכה, הפותחת בפסוק: "איכה ישבה בדד".
כך פותח ירמיהו הנביא את קינת הקינות על צער חורבן ירושלים – בבדידות, במצב של 'היות האדם לבדו', אותו מגדירה התורה, כ'לא טוב'.
ה'לא טוב' הזה, שכל כולו בדידות ופירוד, התרגש עלינו אי אז, לפני קרוב לאלפיים שנה, כאשר כשלנו בעוון הפירוד (יומא כג) – וממשיך להשליך ולהשפיע עלינו עד עצם היום הזה.
נכון. הכל סביב נראה מושלם. העולם מלא שפע גשמי. עיניים גשמיות תמהות ואינן מבינות: הלזאת תיקרא גלות. בדיוק כמו רגעי המפגש של המשנה למלכות עם בת המלך האבודה, בסיפורי מעשיות – המלך בעטרה, סביבו "כמה חילות, וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד… רעש גדול ושמחה" – אבל בת המלך מגלה את אוזניו כי "כאן, המקום הזה, הוא לא טוב".
כי כאשר יש פירוד לבבות, ריחוק ובדידות – לזאת יקרא 'לא טוב'. לזאת יקרא 'חורבן הבית'. לזאת יקרא 'גלות השכינה'.
* * *
ברם, רבינו הק' על פי דרכו, אינו מניח ליאוש לחלחל אל הלב. אינו נותן לנו לשקוע במחשבות פסולות על מה שהיה ואיננו, ומכוון אותנו תמיד להביט קדימה, אל התקווה הצפונה בעתיד, את תפקידי התיקון שעדיין מסורים בידינו.
"וְהִנֵּה, מַה שֶּׁעָבַר אַיִן. כִּי כְּבָר נִשְֹרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' סז).
ומהי הדרך "להשתדל בעניינו"? כחורבנו כך תיקונו!
אם מהות החורבן הוא פירוד הלבבות, התיקון הנגדי הוא – להרבות באחדות הלבבות, באהבה פנימית וכנה. כשאנו מתחזקים בצוותא חדא – יש בכך תיקון ישיר לפגם החורבן.
"תשפכנה אבני קודש בראש כל חוצות" – זועק ומיילל הכתוב באיכה (ד, א), ומפרש רש"י כי 'אבני קודש' המה 'בנים המאירים כאבנים טובים'.
אבני קודש אלו, אינם אבנים דוממים גרידא, מסמלים ורומזים המה על נפשות ישראל קדושים שנפלו מבניין המקדש, ומשתפכים בראש כל חוצות. "והנפשות הם בחינת אבנים, בבחינת 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות' וכו', והבתים זה בחינת כי ביתי בית תפילה" (ליקו"מ ח' תנינא).
אותם אבני קודש אשר נפלו ומעדו, אינם עומדים על מקומם. שרויים בגלות. ב'שלא כסדר'. בהרגשה שאינם ממלאים את תפקידם ויעודם. אולם לבם כמה להתחבר מחדש, להיכלל שוב בקירות הבית, להשתלב מחדש בבניין המקדש, להתאים עצמם לעוד אבנים נוספות, להשתבץ בהיכלו של כהן גדול, בהיכלו של צדיק – להתאגד יחד במקומם האמיתי והראוי, בבית מקדשינו, בית תפילתנו.
גם בתוככי הגלות הקשה הזו, בתוך קשיים ומיצרים, סלול לפנינו נתיב של אור המלמדנו כיצד לנער את נפשנו מן העפר, מתוך השראה של שמחה, תוספת קדושה, קירבת ה', שלום ואחוה…
והדרך הזו היא דרכה של אחדות הלבבות, כאיש אחד בלב אחד. זו היא הדרך להגביה ולרומם את אבני הקודש, לבנות משכן לשכינה.
* * *
מי מאתנו אינו משתוקק לחוש מעט אורות מאופל? מי איננו שואף לשמחת חיים, אשר הינה ערך כה נצרך בדורנו, דור שהעצבות והקרירות ויבושת הנפש תכסה פני ארץ?
גם לזאת סולל לנו הרבי דרכי רפואה:
אל תישאר בבית, בבדידות הגלותית אפופת העצבות. צא אל ההתקבצות, פתח לבך אל ההתאחדות. זכור: חברים הם מקור אדיר של אור, אבוקה מרובת נרות אשר רב כוחה לגרש את החשיכה.
כה מדבר אלינו רבינו הק' (ליקוטי מוהר"ן ס"א): "…הנפשות הם בחינת אבנים" כמו שכתוב (איכה ד') "תשתפכנה אבני קודש"; וכולם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים כנ"ל. ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות… על ידי זה נעשה שמחה, בבחינת אור צדיקים ישמח, כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת נר ה' נשמת אדם וכשנכללים יחדיו נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת אור צדיקים ישמח".
כאשר כולנו חיים במסר של יחדיו, נוצר אור. "אור צדיקים ישמח". זו כוחה של אחדות, להאיר אור גדול של שמחה – היפך השפעת העצבות ושברון הלב של הגלות.
וכדרך שהיה הרב החסיד, רבי לוי יצחק בנדר ז"ל – שבימים הללו היה יום היארצייט שלו – מרבה לעורר בשיחותיו על תועלת העצומה של אהבת החברים, וכמה אנו יכולים לשאוב דרכו מרבינו הק'.
* * *
הנה כי כן, דווקא כעת שסיימנו ויצאנו מימים אפלים וקודרים, ימי בין-המצרים, כאשר זיכרון הגלות התעורר בכל לבבות ישראל, והכאב עלה על גדותיו – עלינו לאזור חיל ולנקוט בפעולות הפכיות, בפעולות של תיקון.
זאת נלמד מדברי תורתו על ימים אלו (ליקו"מ ס"ז), שיש להגביר בהם ביותר את ה"מאורי אור" נגד ה"מאורי אש". כי אמנם שניהם מפיקים אור – ברם, מאורי האור מפיצים אור ושמחה, תקווה ואמונה, לעומת מאורי האש, המסמלים את תבערת הלב שאיננה טובה, אשר מכלים ושורפים כל חלקה טובה.
בעת החורבן התגברו מאורי האש ומכך נחרב בית מקדשינו. "ממרום שלח אש בעצמותי". אולם, זה לעומת זה עשה אלוקינו וכשמגבירים את מאורי האור נכנעים מאורי האש.
זהו התיקון: כאשר כלל הנרות מתקבצים יחדיו, ומזריחים אור גדול, אור שרב כוחו להאיר אף בעיתות חשיכה, אור בוהק המכבה את מאורי האש…
* * *
רעיון זה אינו רק בגדר מליצה ואמירה נאה. חיים יש בו.
זאת היא מציאות חיי היום יום שלנו. כמה כוחות נפש ננסכים כאשר נפגשים עם חברים לדרך ולדעה, שומעים דיבור, הברקה או רעיון, מקבלים חיוך או התעניינות מחבר. הארת פנים מהזולת. כמה תועלת מפיקים מכך.
הרי חברים מעניקים לאדם חיים ממש, פשוטו כמשמעו. כסיפורו של חוני המעגל, שהתעורר לאחר שינה של שבעים שנה, ומשלא הכירוהו בבית המדרש, חלשה דעתו: "אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.).
"וזה בחינת מה שאמרו חז"ל או חברותא או מיתותא, כי עיקר החיות הוא ע"י אהבת החברים, שע"י זה מאירים זה בזה ומתנוצץ המוח שזה עיקר החיות בחינת תחיית המתים, כי עיקר החיות הוא אהבה ושלום…" (ליקוטי הלכות ברכות הראיה א') .
אותה אהבה ואחדות – 'שבת אחים יחדיו', אף שלעיתים נראית כדבר חיצוני – פנימיות גדולה טמונה בה. היא מעוררת את הנקודה הפנימית של כל אחד ואחד.
עצם ההתוועדות יחדיו, הישיבה בצוותא, השירה והזמרה כבר משיגה את המטרה והרבה מעבר לכך: "גם פעם אחת היה רבי נפתלי ז"ל מנגן איזה מזמור בבית המדרש בלילה עם עוד אנשים מאשי שלומינו, ורבינו ז"ל שכב כבר על מיטתו, וקם רבינו ז"ל ממיטתו ונכנס אליהם לשמוע את נגינתם, ואחר כך אמר להם: תדעו, שהנגינה שלכם הייתה בוקעת רקיעים וכו'. תוכלו לשער עצמכם , אשר כבר שכבתי על מיטתי, והנגינה שלכם משכה אותי ממיטתי להיכנס אליכם…" (חיי מוהר"ן).
* * *
הבה ניתן דעתנו לאותה קריאה גדולה אשר ניסרה בחלל לבו של יהודי בימי האבל המרים הללו: אל נא תשב בדד, מכונס בתוך מרירותך. צא והתלכד עם נפשות ישראל, באהבה ואחווה. צא ותקן את סיבת החורבן. לקט וכנס את האבני קודש המאירים אל תוך בנין הקדושה.
זכור: "גדולה לגימה שמקרבת" (סנהדרין קג:). כל פעולה של 'יחד' מקרבת את האדם לקונו, לדעת הצדיק, לייעודו ושמחת לבו – ומקרבת את בנין גאולתנו ופדות נפשנו. מימי בין המצרים נלמד אהבה לזולת, לשני ולשונה, אחדות של כלל האבנים אשר יבנה את בית המקדש הכללי והפרטי של כל אחד ואחד.