"רבי נחמן, אני ממש מתחנן, אל תחזיר אותי בתשובה!" – הסיפור שכבש את הקיבוץ | ↓

חדשות ברסלב • הסיפור שפורסם במגזין 'בחביבותא' ומכה גלים בחצרות ברסלב – סיפור מטלטל ומרגש ואמיתי לגמרי המספר את סיפורו האישי של בחור צעיר לימים שמעבריו הובילוהו לרעות בשדות זרים אל מעבר להרי החושך שבדרך לא דרך הגיע אל הקביוץ באומן ואל ציון רבינו הקדוש שם הוא ביקש בקשה אחת "רבי נחמן, אני ממש מתחנן, אל תחזיר אותי בתשובה!" ומשם הדרך הייתה כבר די קצרה | לפניכם הסיפור המלא:

בין המגזינים שהופצו בקיבוץ באומן הופצו אלפי מגזינים מרהיבים 'בחביבותא' של ארגון 'אגדלך' במגזין זה פורסם סיפור מטלטל שכבש את הקיבוץ והיה לשיחת היום בכל מקום והנה הוא לפניכם – קראו וטלטלו את נשמתכם:

"רבי נחמן, אני ממש מתחנן, אל תחזיר אותי בתשובה!"

'אני נהר המטהר מכל הכתמים': סיפור אמיתי, מטלטל ומרגש, מובא לראשונה ע"ג כתב בעדות אישית של נער חרדי בן 15 שבחר לעצמו חיים אחרים וצעד לבדו בדרך חתחתים אל מעבר להרי החושך, בהמשך הוא מתחפר בשאול תחתית ומתחתיו ומסרב להאמין שהטוב האמיתי נמצא במקום בו הוא נולד בין בתרי לימוד התורה ושומרי מצותיה. בסוף, פרוטה אחת לצדקה שניתנת על ציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב בשיאו של יום הדין(!) לוקחת אותו אלפי פרסאות קדימה, וגורמת לתפנית של מאה שמונים מעלות בחייו הסוערים גם ככה – סיפורו האמיתי והמטלטל של האברך היקר ר' אוראל הי"ו ||| "אני עושה תשובה בשבילכם".

מאת: הרב שמואל חיים יזדי.

"במעלליו יתנכר נער"

נעים להכיר: שמי אוראל (שם בדוי), בן 34, נשוי לרעייתי הצדקנית, ואבא לכמה וכמה ילדים שובבים ומתוקים להפליא. מתגורר כיום במרכז הארץ.

בשונה מסיפורים אישיים אחרים, כאן הנתונים של המאורע נשארו מדויקים ואותנטיים להפליא. חוץ משמי הפרטי, הכל נשאר על מתכונתו כצלמו וכדמותו, המקומות, התאריכים, והגיל, כולל התחנות הרבות שעברתי בתוך כל החיפוש הגדול הזה.  

ובכן, אם תראו אותי כהיום הזה בבית הכנסת השכונתי, אינני חושב שתצליחו לקשר בין הדמות התורנית מולכם לבין מה שאספר על עצמי בשורות הבאות. אך בל נקדים את המאוחר.

נולדתי למשפחה חרדית, מבני עדות המזרח בצפון הארץ. הייתי מגלה לכם בשמחה את שם עיר לידתי וגם את שם משפחתי אך מחמת כבוד הוריי, אשתי וילדיי, אני נמנע מלחשוף את הפרטים האישיים הללו. אבי ואימי שיחיו גידלוני במסירות ובאהבה גדולה. אני ואחיי היקרים קיבלנו חינוך טוב ודוגמא אישית לשמחת חיים, לקיום מצוות מתוך חיבור ושמחה, ובעיקר לחיבור בל ינותק עם אבינו שבשמיים.

התפנית הראשונה בחיי אירעה בהיותי בכיתה ד', בגין כמה סיבות משפחתיות נאלצו הוריי לעבור לעיר גדולה במרכז הארץ. חוץ מהמשמעות הטכנית של מעבר הדירה, הוכרחנו אני ואחיי להתנתק מהמוסד החינוכי בו למדנו ולעבור לת"ת אחר בעיר החדשה לנו. המעבר הדרסטי הזה כלל לא היטיב עימי, הסגנון המנטלי היה שונה והקודים החברתיים היו זרים עבורי. מילדות פשוטה וכפרית משהו, עברתי ביום אחד לכיתה גדולה עם יותר מדי ילדים ותנאי סף חברתיים שלא הורגלתי אליהם מעודי.

גררתי רגליים עד בר המצווה שלי. נכנסתי ב"נועם עול המצוות", אולם בגלל מצב רוחי הירוד – ה'מצוות' כלל לא 'נעמו' לי, רק המילה 'עול' נכחה מולי במלוא עוצמתה. ובמקביל, כל מה שרק נדבק בו ריח של רחוב – נעם לי מאד. המושג שנקרא 'גבולות מסגרת' היה כבר זר לרוחי. כך שלאחר שנתיים, כאשר תפסתי מעט אומץ ותעוזה, פשוט ברחתי ונמלטתי החוצה, אל כל מה שהעולם הזה יכול להציע ולהציג.

נער צעיר, עם בשלות מינימלית לחיים, שמשיל מעליו באבחה אחת את כל הקדוש והיקר. המעבר בין הקודש לחול היה חד ומהיר. מנער חינני, עם פאות שחורות מאחורי האוזניים, כיפת קטיפה מהוקצעת וחוטי ציצית ארוכים שמתבדרים משולי החולצה הלבנה והבוהקת, נראיתי כמו צעיר הרצלייני מצוי. מעורטל מכל סממן יהודי. נשמה יהודית הלומת רעם עם עיניים תמימות שמבקשות לבלוע בתאבון שאין לו סוף את כל תאוות ומאוויי העולם הגדול.

מילדות פשוטה וכפרית משהו, עברתי ביום אחד לכיתה גדולה עם יותר מדי ילדים

עזבתי את בית הורי והבטחתי לעצמי שלא אשוב לשם לעולם. לא כעסתי עליהם, כי באמת לא היו לי טרוניות אישיות כלפיהם. בתוכי שכן, רחש, בחש – שד שחור שפשוט דחף אותי החוצה במלוא העוצמה וההתלהבות.

עזבתי את כל הסממנים היהודיים, אך היה פרט אחד שדבק בי כמו כתם גדול וצמיגי. לא ידעתי ממנו מנוחה. בימים ובלילות, בחורף ובקיץ, בשהייה בשאול תחתיות וגם  ברגעים השקטים של החיים, תמיד הפרט הזה נכח מולי וכמו צחק, לעג, והיתל מול נפשי הסוערת: לפרט המעצבן הזה קוראים "מצפון". מין נקודה קטנה של יהדות עיקשת שלא הסכימה להימחק בשום אופן, כמו עצם הלוז, תבעה להתקיים ולהנכיח את עצמה בכל מחיר, בכל זמן ובכל מקום.    

"עין במר בוכה"

אני זוכר היטב את השבת המוזרה הזו. בחור צעיר בן 16 שמנסה בכל מאודו לברוח מהעבר שלו ולמשש היטב את האסור והחייב. הצטרפתי לחברים ויחד יצאנו למסעדת "נאפיס" במרכז ראשון לציון. השעה היא עשר בבוקר, ולפתע תוך כדי ניסיונות הריחוק שלי, אני רואה מולי יהודים שומרי תורה ומצוות, טליתות צחורות על כתפיהם ופניהם זוהרות כזוהר הרקיע. מיד עלו לי המלים "שבת היום להשם". צועדים להם בניחותא עילאית, משוחחים בחדווה ונעימות השמורה רק למתאחדים עם קדושת השבת. אני צופה בהם מבעד לזגוגית האוטו, ומעיניי זולגות נחלי דמעות רותחות. ככה, ללא מילים, כמעט בלי תנועה. דמעות טהורות וזכות שממאנות להשלים עם מעשיי ופעולותיי המרחיקות לכת. החברים לצידי מביטים בי בעיניים קרועות לרווחה, שואלים בהיסטריה: "אח שלי, הכל טוב איתך? כואב לך משהו? קיבלת הודעה על בן משפחה שנהרג בתאונה? מה נסגר איתך אחי?"

אפילו לא טרחתי לפרש שיחתי לפניהם. וכי מה אומר להם? שהדוסים האלה שעברו כאן, איימו על מנוחת נפשי? הרי זר לא יבין זאת. "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג נא).

דמעותיי ירדו על לחיי ופשוט דיברתי עם ה'. אמרתי לו: "רבונו של עולם, אני לא שונא אותך ח"ו, אני לא נגדך, רק שיש לי בלב כמו כח אדיר שמושך אותי החוצה. בבקשה ממך, אני רוצה לעשות עבירות בשקט, בלי מצפון, בכיף. למה אני צריך לבכות באמצע שבת… אני רוצה לחלל אותה בשלווה ובהשלמה. בדיוק כמו חבריי לידי. אני רוצה לצחוק ולהתהולל, למה אתה מונע אותי מכל זה…?".

דבר איתו

ההווי שנשב בחדרי בית הוריי, היה עמוס בתורה ובמצוות, אולם יותר מן הכל חונכתי על ברכי עצת ההתבודדות, אולי לא קראנו לכך בשם הזה, אבל בכל עת מצוא, אבי שיחיה אמר וחזר ואמר: "אוראל, כל מה שיושב לך על הלב, את הכל אתה יכול לשוח לפני הקב"ה. תדבר אתו על כל ההרגשות שלך, הוא מחכה לשמוע אותך בכל מצב. בהצלחות ובכישלונות. תמיד תמיד".

ולכן לא ראיתי סתירה בין המקום אליו נפלתי לבין היכולת לדבר משם עם ה'.

אם מאן דהוא היה מאזין לתפילה ההיא, אני בטוח שהיה מתחיל לצעוק עלי או להביט בי כמו אל עוף מוזר. הרי באמת מדובר בטירוף. לבקש מה' לעשות עבירות בכיף? מי שמע כזאת. אבל מה לעשות, שם בדיוק הייתי, הנשמה שלי מבקשת את הטעם הטוב והערב ורק לא יודעת היכן הוא.  

כך גם לגבי שאר חילולי שבת רח"ל. הייתי מדליק סיגריה, שואף מלא ראותי, ופשוט מרגיש איך הלב מצטמק מצער. לא יכולתי לסבול את הכאב הזה, ושוב צעקתי לה': "אבא, אני מתחנן אליך, תשליך ממני את המצפון המעצבן הזה, אני רוצה לעשן בכיף, בהשלמה, בלי פחד ובלי הרגשה של החמצה".

שכבות של אטימות

יום אחד התחלתי להרגיש כיצד תפילותיי מתקבלות…

כבר נהייתי בן 17. נער קטן מול 'מלך זקן וכסיל' שכמו עזב את כל עיסוקיו על מנת לטפל בי באופן יסודי ומסור, אחד על אחד. מתוך צימאון אדיר לחומריות העולם, התעורר בי רצון נועז לצאת לאמריקה הרחוקה. שם, חשבתי לעצמי, אמצא את האושר האמיתי, אעבוד קשה עד שאתעשר ואגשים את חלומי.

התהליך היה קצת קשה. לא פשוט לצאת מהארץ בגיל כה צעיר, אבל התשוקה שלי לעולם הזה, לא ידעה גבול, ועם כוחות שאיני מבין היום מהיכן שאבתי אותם, הצלחתי לבקוע את כל קשיי הטיסה, צברתי הון עצמי בזמן קצר, וביום בהיר אחד מצאתי את עצמי בארה"ב של אמריקה.

מצאתי עבודה יחסית במהירות, וכאן למעשה חלה תפנית נוספת בחיי הצעירים. התחלתי לאכול מכל הבא ליד ל"ע. בארץ ישראל, רוב ככל המסעדות מתהדרות בכשרות. לפחות בהכשר 'רבנות'. קשה למצוא חנויות המוכרות נבלות וטרפות בשפע ובזדון. לא כן הדבר בחוץ לארץ. שם ניתן בקלות וללא שום בעיות לאכול משלל שיקוצי הארץ ורוחשיו בזול ובמבחר גדול. אכן טעמתי מכל הבא ליד ומשהו קרה לי. המצפון היהודי שלא נתן לי מנוח החל אט אט להתרופף. טמטום הלב עשה את שלו ובמרחק של שנה בערך, פתאום שמתי לב שהדמעות הרותחות שהיו זולגות מעיניי בעצומה של השבת הקדושה – חדלו. סוף סוף יכולתי לשאוף מהסיגר הקובני אותו כה אהבתי מבלי שאזכר שהיום שבת להשם. שום סממן של קודש כבר לא הזיז לי דבר וחצי דבר. ניכור מוחלט ממש.

הפלא הגדול הוא שהבנתי מיד את הקשר בין הפעולה לתוצאה. ידעתי היטב כי המאכלות האסורות הן הן המשפיעות אל אטימות הלב. אולם באותה תקופה חשתי הקלה גדולה מכך. הרי לזה חיכיתי ציפיתי כל יום כל היום. להתרחק מתוך 'שלווה', ללעוס היטב את העולם הזה, בלי מצפון ואשמה. וזה קרה. עורלת הלב התעבתה והתעבתה עד שחשתי כמו גוי אמריקאי מגושם. אוכל שותה, עובד קשה עד הקריסה למיטה ושוב אוכל עובד וישן. בהמה בדמות אדם.

בזכות נשים צדקניות

חשוב לי לציין נקודה חשובה. בתקופה הזו כמעט ולא שמרתי על קשר משפחתי. לא ביקרתי אצל הוריי ובקושי שמרתי איתם על קשר טלפוני. הרגשתי שאני חי בעולם אחר לגמרי.  הרגשתי איום מהזהות היצוקה שהם שידרו לי בעצם קיומם ביודעין ובלא יודעין, וגם לא רציתי לצער אותם, ובעיקר לא הסכמתי לבייש את אחיי. יש לי שמונה אחים, כולם אברכים רציניים, יראים ושלמים. אני בחרתי אחרת ומה הם אשמים בכך…?

היחידה שהצליחה בעקשנות לשמור איתי על קשר רציף הייתה אימי היקרה. לפני כל חג הייתה מתקשרת ושואלת לשלומי במין חום ואהבה שהיו ממיסים אותי. אהבתי את הקשר הזה, אך היה לי תנאי אחד שלשמחתי היא צלחה אותו יפה: "איתי לא מדברים על עניני דת – אפילו לא באופן עקיף. אפשר לדבר על מזג אוויר, על שמחות במשפחה, על פוליטיקה עולמית, רק לא על תפילין ושבת. לאט לאט הרגלתי אותה, איתי לא מדברים על אמונה ומצוות בשום אופן. ממש התניתי את הקשר בכלל הזה. אני לא דתי ואל תדברי איתי על זה.

אמי הצדקנית, אשה חכמה וטהורת לב. הצליחה להתגבר. היינו מדברים הרבה, ובשנה אחת, אחרי שחברה שלה סיפרה לה על הקיבוץ באומן ועל כך שבנה נוסע לשם, היא פנתה אליי תוך כדי שיחה ואמרה: "אוראל, יש לנו כלל ברור ואני שומרת עליו באדיקות, אבל הפעם אני חורגת ממנהגי. אתה יודע, עוד מעט מגיע ראש השנה, אולי אתה רוצה להיות באומן? מה דעתך? מספרים שיש שם אורות והמון אקשן, מגיעים לשם מכל גווני הקשת של העם היהודי. אולי זה יעשה לך טוב?" אבל אני הגבתי בבוטות "אמא, ראש השנה זה דת, וגם אומן זה דת, כבר סיכמנו: איתי לא מדברים על אמונה, דת, תורה וכל המסתעף". אימי השתתקה, התנצלה והמשיכה את השיחה כרגיל.

עברה שנה ושוב פעם שכחה אימי את ההסכם הידוע בינינו. שוב היא מציעה לי לנסוע לאומן, והפעם על חשבונה, "אני אשלם לך את הכל, כרטיס טיסה, שינה, אוכל, נסיעות, רק תסע". כמה שהיא הייתה עקשנית, אני התגברתי פי שניים. שוב הזכרתי לה את מה שכבר אמרתי שנה שעברה: "אומן ראש השנה, זה אירוע דתי, ואני… הרי כל כך רחוק מהמקום הזה. אין על מה לדבר. ובכלל… זאת חריגה בוטה מהכללים בינינו". סיימנו יפה את השיחה, אך יתוש קטן, טורדני, החל מזמזם לי במעמקי הלב. אולי אסע לשם, מה כבר יכול להיות? השקעתי במחשבה הזו בערך חמש שניות ואז ביטלתי במחי יד את הרעיון. חד משמעית: "הסיפור הזה לא בשבילי. זה לא מעניין אותי ודי".

לאחר תקופה לא ארוכה חזרתי לארץ, שירתי בצבא במשך שלוש שנים, ובגיל 21 כבר הייתי בן חורין לעצמי.

*

"אֻמָּה זוּ נִמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים וּלְעָפָר. כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים – יוֹרְדִים עַד לֶעָפָר, וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים –  עוֹלִים עַד לָרָקִיע". אלו הם דבריו של רש"י על מגילת אסתר (פרק ו פסוק יג).

לאחרונה, כאשר קראתי את השורות הללו, הרגשתי כיצד המשל נאמר ממש עליי. כשהם יורדים… יורדים עד עפר. אי אפשר אפילו לתאר את הירידה העמוקה שצללתי לתוכה. ירדתי ממש עד הקרקעית. הלכתי על הקצוות. אני בטוח שחילוני מצוי לא הצליח להקיף את מרחבי השאול תחתיות בו הייתי מצוי ושרוי עד צווארי. 

אור באפילה

יום אחד, באחד הלילות האפלים של חיי, נקלעתי לסיפור בעייתי מאין כמוהו. רצף של מקרים לא שגרתיים הביא אותי למצב של סיבוך ממשי. איני יכול להרחיב עם פרטים נוספים, אבל הייתי במין צומת דרכים בה כל בחירה מצידי כמעט וסיבכה אותי אנושות, או עם רשויות החוק והמשטרה או עם העולם התחתון.

נו, ומה לימד אותי אבי היקר עוד בהיותי ילד קטן? לדבר עם השם. יצאתי מהאוטו מול חולות קיסריה, ופשוט התחלתי לספר להקב"ה את הסיטואציה הקשה אליה נקלעתי. התחלתי לבכות כמו תינוק, הייתי בלחץ מטורף, לא ידעתי מה הולך לקרות אותי בעוד שעה, ואז הרמתי מבט לשמיים ואמרתי: "ריבונו של עולם, אולי אתה רוצה לעורר אותי לתשובה, אבל אני אין לי כח לכלום. לא שבת, לא תפילין, לא מוכן להתחייב על אוכל כשר, אבל אתה יודע מה… כבר כמה פעמים אמא שלי הפעילה עליי לחץ שאסע לאומן לראש השנה, לזה אני מוכן. פעם אחת ודי". 

הסיפור אליו נקלעתי היה מורכב בצורה לא נתפסת, לא הייתי רוצה לפרט וגם לא יכול להרחיב עליו, אבל הישועה שלי כמו צמחה מתחת האדמה. חולצתי מהסיבוך הנורא הזה בלי פגע. ידעתי שקוראים לזה נס. נס הכי מוחשי שיש.

"ביום בהיר אחד מצאתי את עצמי בארה"ב של אמריקה"

סיפור ההשגחה הזה, עם ההבטחה המוזרה שהוצאתי מפי, התרחש בתחילת חודש אלול, קול פנימי לחש לי לקנות כרטיס טיסה חיש קל מהרה, לעשות V על ההבטחה ולהמשיך הלאה את החיים. כמעט שקניתי אבל כאשר עיינתי בתאריכים של הטיסות הבנתי שאני פשוט לא יכול. כבר בחודש ניסן של אותה שנה, נרשמתי למסיבת הוללות ראוותנית שהייתה אמורה להתקיים בעיצומו של ראש השנה, לא פחות ולא יותר. המסיבה הזו מפורסמת מאוד, מגיעים אליה במיוחד אפילו מחוץ לארץ. האירוע מתקיים בסמיכות לאחד הקיבוצים בצפון הארץ, ואני שהשקעתי ב'כח המדמה' של העולם הזה בכל כוחי, לא יכולתי לוותר על פסטיבל שכזה בשום אופן. קרוב משפחה שלי ממדרגה ראשונה, איתו תכננתי לטוס, התקשר אלי ושאל: "נו, מה קורה, כבר הזמנת כרטיס טיסה…?" אמרתי לו: "תשמע, פתאום קלטתי באיזה תאריך מדובר, אין מצב שאני באומן. יש לי מסיבה של פעם בחיים, לא רואה את עצמי  מפסיד אותה. סע בלעדיי, שנה הבאה אני מצטרף אליך, בהתחייבות, מלה של גבר, הבטחתי – ואקיים, אבל לא השנה, פעם אחרת". אותו קרוב משפחה התאכזב בשבילי אבל הבין שאני נחרץ בדעתי.

עברו ימים ספורים ומשהו מופלא קרה. אני מקבל הודעה מחברת ההפקות של הפסטיבל: "בשל אילוצים לא צפויים, האירוע התבטל. על קביעת מועד חדש תבוא הודעה בהמשך".

צריך להבין, באירועים מסוג כזה מושקעים מליוני שקלים, זאת הפקה מטורללת, שמתוכננת בקפידה במשך תקופה ארוכה. לא זוכר שפעם אחת דחו אירוע שכזה, אבל כאן, באופן חריג, האירוע בוטל.

היום אני מבין שהכל הסתובב סביב הישועה הפרטית שלי. אני כבר נמצא בתאריך ט"ז אלול, ושוב עולה בתוכי קולה המתחנן של אמי מורתי: "אוראל, אולי תיסע לאומן, פעם אחת, אני בטוחה שזה יעשה לך טוב לנשמה". הקול המתחנן והמרוסק שלה יחד עם ההבטחה ההיא, רגע לפני הסיבוך הרציני אליו כמעט נקלעתי, עשו את שלהם. החלטתי שאני נוסע. פעם אחת ודי. גם לקיים את ההבטחה שלי מול אלוקים, וגם לשמח את אמא שלי. אסע לשבוע לאוקראינה וחסל.

400 טון פלדה

בשנים שלפני, הסתובבתי קצת בעולם אבל באוקראינה עוד לא הייתי. חשבתי לעצמי: נו, שיהיה, תמיד מעניין להגיע למקומות חדשים. הייתי בארה"ב ובעוד כמה מקומות, עכשיו הגיע תורה של מזרח אירופה.

קניתי כרטיס הלוך ושוב, והצטרפתי לטיסה עם קרוב משפחתי.

שעתיים לפני היציאה לשדה תעופה, הרמתי טלפון לבן משפחתי ואמרתי לו: "תראה, אני שמח לנסוע איתך ואני יודע שגם אתה שמח מאוד שהצטרפתי אליך. אלא מה… מאז שעזבתי את הדת כמעט ולא התראינו יחד, בקושי נפגשנו. ועכשיו אנחנו הולכים לבלות שבוע ביחד. אני חושב שמחובתי להכין אותך נפשית למעמד. אני רוצה שתבין טוב טוב, עזבתי את ה-כ-ל. אתה הולך לחיות שבוע שלם ליד בהמה. אין תפילות, אין תורה, אין תפילין. אין דיבורים על רוחניות. אבל כן יש אוכל לא כשר, יש טלפון בשבת, יש סיגריה בשבת. אני מכין אותך מבעוד מועד. אם זה קשה לך, אני יכול לבטל את הכרטיס או לחילופין לטוס לבד…

המילים האלו נפלו לו על הראש כמו 400 טון פלדה. הוא לא חשב שנשארתי צדיק, הוא ידע היטב שהתרחקתי מאוד, אבל לשמוע ממני בלי מצמוץ את כל הפירוט הזה, ועוד רגע לפני נסיעה כזאת, לזה הוא לא ציפה.

התגובה שלו הייתה: שתיקה. ועוד שתיקה. עד שלאחר חצי דקה, השיב: "אוראל היקר, אני מוכן להכול. אל תדאג, לא אעיר לך ולא אצעק עליך. תבוא ויהיה בסדר".

הערכתי מאוד את התגובה שלו, ויצאנו לדרך.

ההמראה עברה בשלום, אבל כבר במהלך הטיסה התחלתי להתחרט, חלק מהנוסעים הגיעו כקבוצה מאורגנת מאחת מערי הדרום, והאורות שלהם הרקיעו שחקים תרתי משמע. כולם יושבים במטוס ברוגע, והם עסוקים בריקודים ותיפופים: "אאאשרינו, מה טוב חלקינו שזכינו להתקרב לרבינו – – – אומן אומן ראש השנה".

בלגן. רעש. התלהבות. אהבתי מאוד את המונחים האלו, אבל לא מהכיוון של הקדושה. הייתי שוחר מסיבות, אבל לא ששרים בהם "אשרינו מה טוב חלקינו".

לאט לאט התחלתי להבין לאן נפלתי. הטיסה עברה עליי בעצבים, ומי מדבר על הדרך משדה התעופה לאומן. לא יכולתי לישון לרגע, הכל סביבי דיבורים מגדולת ראש השנה של הצדיק. נכנסתי לפאניקה. ממש כעסתי: "מה זה כל הרעשים האלה, להפעיל קריוקי עם שירים קצביים בתוך האוטובוס, השתגעתם?" הייתי בקטנות שבקטנות. ממש נכנסתי לעצבות גדולה.

הייתי כל כך עמוק בתוך הסחי והמיאוס של העולם הזה, כך שלא היה לי מקום בלב להכיל ובוודאי לא לאהוב את המראות הללו.

אני לא נשאר כאן

הגענו לאומן בשעה 3:30 בלילה. קור כלבים בחוץ. ירדנו מהאוטובוס והמצב רוח שלי ברצפה. הייתי עם חולצת טריקו קצרה וכפכפים, לא ידעתי שכל כך קר באומן, והכפור הנורא הזה רק הוסיף לי שמן למדורה.

שילמתי בעצבים 10 דולר לגוי מקומי שיקח לנו את המזוודות, ובתוך הראש רצות לי מחשבות הסטריות: 'אני לא נשאר כאן אפילו לא יום אחד. איזה בחירה רעה עשיתי- אומן, מקום שומם, קודר, קר לי כאן. ובעיקר… מה לי ולכל הברסלבים האלה. החסר משוגעים אני?'

הזמנו דירה כבר מהארץ. הגענו לכתובת, בית פשוט עם ריח מצחין. נכנסו, הדלקתי חימום ואמרתי לבן משפחתי, אני יודע שתתאכזב, אבל מחר אני מזמין טיסת חזור. לא מעניין אותי כלום. נכון, הבטחתי לה' לבוא לכאן, אבל לא בכל מחיר. אני מרגיש כאן אנרגיות רעות, לא רוצה להיות כאן. מחר אני חוזר.

"יום אחד, באחת הלילות האפלים של חיי, נקלעתי לסיפור מסובך מאין כמוהו"

התעוררתי לקראת צהרים, בן משפחתי כבר הספיק להיות במקווה, התפלל שחרית, היה בציון, קרא תיקון הכללי, פגש חברים, שתה קפה ואכל פת שחרית. ואני מסתכל עליו, על הנינוחות שלו ואומר לעצמי: "בעצם, לא כל כך גרוע כאן. סתם התרגזתי אתמול יותר מדי. בסך הכל החבר'ה קצת שמחו בדרך, נו מה קרה…?! חוץ מזה, גם הכפור הגדול שתפס אותי – נמוג ונעלם". הדירה הייתה מחוממת היטב וההרגשה שלי השתפרה. החלטתי להישאר, יצאתי לקנות קצת שתיה ואוכל, שוחחתי עם היהודים הנוספים שהיו בדירה, בחורים נחמדים מבת ים, הסתכלו עלי בעין טובה והרגשתי נעים במחיצתם.

עבר יום נוסף, וכבר הגיע ערב ראש השנה. החבר'ה בדירה יוצאים עם מגבת למקווה, סליחות, תפילת שחרית אחרונה של השנה, ואני… נשאר לבד בדירה, אין לי בעיה להיות מחוץ לעניינים. טוב להם וטוב לי. שילכו ויהנו להם, אני נשאר כאן, מחכה כבר לסעודה של החג.

דמדומי חמה. תיכף ניכנס החג. כולם יוצאים למנחה, חלקם לבושים ב'קיטל' צחור ששרד בגבורה את תלאות הדרך. הכל סביבי חגיגי ונרגש, ואני עדיין אדיש. מה זה אדיש, קר כקרח! לא מוכן להתלהב מההמולה שסביבי. חיכיתי להם בסבלנות שיחזרו מהתפילה, עשו קידוש, הייתה סעודה, הביאו גם בשר ויין. שרו קצת, אמרו דברי תורה, הקשבתי בנימוס ולאחר מכן פרשנו לשינה ערבה.  

עומד במילה שלי

5:00 בבוקר, תכונה רבתי בדירה. שעונים מעוררים מצפצפים, כולם מזנקים ויוצאים בחופזה מהדירה. שוב מגבת ומקווה, והפעם, תפילת שחרית של ר"ה. בן משפחתי, מתעלה על עצמו ובגבורה עילאית לא מדבר איתי כלום על שופר ועל מעלת היום, מזל שמותר לעשן ביום טוב, איני יודע איך היה שורד כשמולו עומד קרוב משפחתו עם סיגריה ומצית ביד בעיצומו של היום הקדוש.

אני שומע מניינים של תפילה שנערכים מתחת חלון הדירה, אבל גם זה וגם הקולות של השופר לא מצליחים לזעזע אותי. הדירה ריקה, אני מתיישב בחצר, מסתכל על השמים, כנראה שהתרחשה מעליי מלחמת איתנים בין הקדושה לסטרא אחרא. נמצא כל כך קרוב גיאוגרפית לאבן השתיה, הציון שוכן במרחק של שלוש דקות ממני. אבל לב האבן שלי ממאן להפשיר. איכשהו עברתי את היום, שוב סעודה טובה, מנוחת צהריים, יוצאים ל'תשליך' (טיול לאגם הסמוך), ולילה שני של ראש השנה באומן פורש עלי את כנפיו.

יום שני של ראש השנה.

12:30 לפני צהרים.

קול פנימי לוחש לי: אוראל, אתה לא חייב לזרום עם האווירה, אבל אתה הבטחת. לא תפילות, לא שופר, אבל לפחות תיקון הכללי אחד בציון. אם כבר אומן, אז גם גיחה אחת לציון ודי. קיימת את ההבטחה וההתחייבות שלך לאלוקים.

אספתי את עצמי ויצאתי לרחוב. התחלתי לפסוע לכיוון כיכר פושקינא ולפתע נזכרתי בפרט חשוב: "תיקון הכללי, הולך עם פרוטה לצדקה". חזרתי לדירה, פתחתי את הארנק, הוצאתי שטר של 50 גריבנא, הכנסתי עמוק בכיס הפנימי ויצאתי בחזרה. ידעתי היטב שיש איסור מוקצה, אבל כאמור, אני הרי 'לא דתי', לי מותר… באתי לכאן לקיים את ההתחייבות שלי. מילה זה מילה. הנה, אכנס לציון, תיקון הכללי, פרוטה לצדקה ובכך סיימנו את הסיפור.  

נכנסתי למתחם הציון, היו שם אלפי אנשים. במניין המרכזי של הציון התחילו באמירת הזמר המעורר "עת שערי רצון להיפתח", אבל אני לא באתי לשיר או להתלהב, התקרבתי לציון, נתתי בחשאי את הפרוטה לצדקה באחת הקופות צדקה שתקועות בקיר, קראתי את עשרת המזמורים, סיימתי בהצלחה ואמרתי לרבינו: "רבי נחמן, באתי לכאן כדי לעמוד בדיבורי. הנה קראתי את התיקון הכללי, נתתי צדקה, כל טוב שיהיה לנו". באתי לצאת מהציון, אך אז הוספתי עוד כמה דיבורים: "רבי נחמן, טוב לי בחיים, אני עושה הרבה כסף, נהנה, אוהב את החיים כפי שהם, לא מעניין אותי התורה והמצוות. כאן אני רואה הרבה בחורים שמתעוררים בתשובה, בבקשה, תוציא אותי מהסיפור הזה. אני לא מחפש את הריגושים הללו, טוב לי איפה שאני, לא מחפש שינויים, אנא ממך – אל תיקח אותי כפרויקט, אני ממש מתחנן, אל תחזיר אותי בתשובה!"

הייתה באמירה הזו שילוב של עקשנות, אטימות, ישרות מדומה, ובעיקר, נקודה יהודית פנימית שרוצה טוב ולא יודעת מנוח. מכרתי לעצמי סיפורים והשתכנעתי, עד שכבר קבעתי לעצמי עמדות ותפיסות עולם שכמעט ולא ניתן לרדת מהם.

אבל לה' יתברך הייתה תוכנית משלו.

סיימתי את ה'דיאלוג' המוזר שלי עם רבינו ויצאתי החוצה. ככה, בלי לראות אורות גנוזים, ומבלי לקבל זעזועים וריגושים. לא דמעות, לא פתיחות הלב, שום כלום.

פרוטה לצדקה, תיקון הכללי,

וגם אמירה משונה שיש בה יותר מניחוח עמום של אזהרה מוזרה.

את השעות האחרונות של החג, העברתי בפטפוטים עם החברים בדירה, החג יצא בשעה טובה ומיד ארגנתי את המזוודה ויצאנו לדרך. בן משפחתי שמח ועלז שלפחות עליתי פעם אחת לציון. אבל ראיתי בעיניים שלו מין מבט מאוכזב שכאילו אומר: "אני מאמין ויודע שרבינו יכול לפעול גדולות ונצורות על נשמות ישראל, אבל איתך זה כבר סיפור אחר. אתה עקשן כמו פרד, עם שכבות מטורפות של אטימות וניתוק. נו, לפחות תיקון הכללי אמרת".

הרגשתי את התסכול שלו מבלי שידבר מילה. אבל מה אוכל לעשות? זה מה יש. ככה אני!

הנחיתה בארץ

הנסיעה והטיסה עברו באופן קל יחסית. החבר'ה כבר היו יותר רגועים. צום גדליה, עייפות, כל אלו השפיעו על הנוסעים ובסך הכל היה בסדר איתם. נחתנו בשדה התעופה, תפסתי מונית לדירה שלי. התגעגעתי לשגרה שלי בארץ, לחיים המוכרים, ובעיקר לחברים ולהוללות. אני נכנס לדירה ופתאום בחילה אדירה עולה לה במעלה הגרון. מין דחייה גדולה לחבריי מהדירה ולכל האווירה בה חייתי במשך השנים האחרונות. לא הבנתי מה קורה איתי, אמרתי שלום לכולם, סיפרתי להם שחזרתי מאומן ואני כנראה לא מרגיש טוב, אולי התקררתי משהו, סיכמתי איתם שאשוב בעוד מספר ימים. אספתי מהדירה כמה פריטים אישיים והחלטתי לנסוע להורים. אחרי נתק רציני של שנים רבות, פתאום התעורר לי רצון עלום לשהות מעט בקרבתם. נכנסתי לאוטו ויצאתי לבית הוריי. ביליתי שם במשך עשרת ימי תשובה, ובסך הכל היה נחמד ורגוע.

"רוב הנוסעים יושבים במטוס ברוגע, והם עסוקים בריקודים ותיפופים"

עדיין לא ידעתי איזה תוכנית שמימית נרקמה מעל ראשי בימי ראש השנה אי שם בערבות אוקראינה.

ערב יום כיפור. חבר מתקשר אליי ושואל אם אני רוצה לבוא אליו לכיפור. הוא התגורר במרכז הארץ במושב שנקרא שילת. זהו למעשה קיבוץ חילוני השוכן ליד כביש 443 בחבל מודיעין. החבר הזמין ואני באתי. לבשתי חולצה לבנה, ומשהו קטן מאוד זז לי בלב. גם בשנים הרחוקות שלי, היה דבר אחד ששמרתי באדיקות, הצום של יום כיפור. משום מה… היום הקדוש הזה נצרב לי חזק בתודעה ולמרות כל הירידה הקשה שלי, על שמירת קדושת הצום הזה מעולם לא ויתרתי. כאן ניצב הגבול שלי.

הגעתי לבית הכנסת, התפללתי קצת ופרשתי לבית של החבר. הגיע חצות לילה, ואני מרגיש דחף אדיר להוציא סיגריה ולעשן. באותן שנים, דחיית סיפוקים לא הייתה בכלל קיימת אצלי. כל מה שעלה לי בראש מיד ביצעתי. שתיתי מציתי את כוס התרעלה של תחלואי העולם הזה עד תום. ופתאום כעת, ניסיון מר גם על הדבר היהודי היחיד שהחזקתי בו, שמירת קדושת יום הכיפורים.

עד דכדוכה של נפש

הגיעה השעה אחת בלילה. אני מתהפך על מיטתי, לא מוצא מרגוע לנפשי. החלטתי לקום ולעשות טיול קטן ברחבי הישוב, אולי אצליח להסיח את הדעת מהתשוקה לעשן. יצאתי החוצה, מעורטל מכל סממן יהודי, לא ציצית ולא כיפה, שיער ארוך כרוך על צווארי, ובתוכי נשמה רחוקה שלופתת בעקשנות את נקודת החיבור האחרונה שלה עם התורה הקדושה.

הסתובבתי סחור סחור, הגעתי עד קצה הקיבוץ, שם נשברתי. הוצאתי את הסיגריה, לקחתי את המצית, ואני לא רוצה להוציא במילים את מה שהיה ברגע שלאחר מכן.

סיימתי את השאיפה האחרונה, ובאותו רגע הרגשתי כאב חד כתער שמפלח לי את הלב. כמין קול נוראי לחש לי באוזן: "זהו אוראל, ניתקת את עצמך גם מהקשר היחיד שהיה לך עם היהדות. רצית להיות חילוני? נהפכת ליותר גרוע. אפילו רשעי ישראל נזהרים מלחלל את היום הקדוש. ואתה? תראה איך אתה נראה, בחור גוי עם שער ארוך וריח של עישון בעיצומו של היום הקדוש… איזה בן אדם מגעיל אתה!".

המצפון היהודי שכל כך עבדתי קשה לאבדו ולהוקיעו, פתאום חזר והיכה בי במלוא עוצמתו. קרסתי על אחד הספסלים שהיו בסמיכות מקום, חפנתי את ראשי בין שני ידיי ושקעתי במחשבות מרות ממוות. העברתי למול עיניי את שנות ילדותי, את הבחרות המפוקפקת שלי, את הרגע הזה בו השלתי מעצמי את הכל, החיים הגויים והבהמיים באמריקה, החזרה לארץ וחיי ההפקרות, נזכרתי גם בנסיעה הטריה לאומן, והנה כזאת ירידה. גם את יום כיפור איבדתי. באותם רגעים רציתי למות.

*

"לִפְעָמִים הַסִּטְרָא אַחֲרָא בּוֹלַעַת אֶת הָאָדָם כָּל כָּךְ עַד שֶׁמַּגַּעַת לְעֶצֶם פְּנִימִיּוּת קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ, וְהִיא מִתְחַזֶּקֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לִבְלֹעַ גַּם נְקוּדָה זֹאת גַּם כֵּן וּמְבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי עֲבֵרָה גְּדוֹלָה ח"ו, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהִיא רוֹצָה לִבְלֹעַ אֶת עֶצֶם פְּנִימִיּוּת קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ – אֲזַי זֹאת הַנְּקֻדָּה עוֹמֶדֶת לְסִטְרָא אַחֲרָא בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלָּהּ עַד שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לִתֵּן הֲקָאוֹת, לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶּׁבָּלְעָה מִזֹּאת הַנְּשָׁמָה" (ליקו"ה ברכות הריח, ד).

* 

עצמתי עיניים, ולפתע אני רואה חוברת קטנה מונחת בספסל הסמוך לזה שישבתי עליו. רציתי לברוח ולהסיח דעת מהמחשבות שחנקו אותי וקמתי לראות במה מדובר.

רגע לפני שאמשיך, אני רוצה להוסיף כמה מילים. יתכן מאוד שיהיו כאלו שבנקודה הזו של הסיפור, יפטירו בזלזול: אוראל הזה קצת מדומיין.

לכן חשוב לי לעשות גילוי דעת, הסיפור הזה קרה איתי לגמרי, ואני לא מחפש לעשות מכך כסף או כותרות. בסך הכל מגיש לפניכם את הדברים כהווייתם, ללא השבחות וללא שיפורים.

"החבר'ה יצאו לעשות תשליך ואני התעקשתי להישאר בדירה"

בקיצור, אני מרים את החוברת הקטנה עליה נכתב: "יש תקווה". פתחתי והדפים שעברו הרבה שמש ורטיבות, היו דבוקים האחד לשני. הפרדתי דף דף בסבלנות וקראתי בפליאה את שנכתב שם שוב ושוב: 'לית אתר פנוי מיניה'. ה' יתברך נמצא איתך בכל מצב, גם בשאול תחתיות. אהובי היקר, אם תזכה לצעוק אליו משם, בוודאי ישמע אותך ויאזין לך, כי אתה בנו יקירו ואיך תחשוב שיעזוב אותך ח"ו.

המילים הכתובות טלטלו אותי כהוגן.

הבנתי שהקב"ה בעצם מדבר איתי.

הרי זהו סוג של מופת, איך למען ה' הגיע הקונטרס הברסלבי דווקא לספסל בפאתי הקיבוץ הרחוק הזה?

נפלאות תמים דעים!

החוויה המשונה הזו זעזעה אותי, לא ידעתי מה היה לי. חזרתי לבית של החבר  והעברתי את שאר הלילה והיום בשינה רצופה.

במוצאי יום כיפור נפרדתי ממנו לשלום.

וראה זה פלא, למרות ההלם הגדול – האירוע הנזכר לא גרם לי לשינוי מעשי. "שָּׁנָה וּפֵרַשׁ – קָשֶׁה מִכֻּלָּם" (פסחים, מט). יצרתי לעצמי כל כך הרבה שכבות של אטימות עד שכבר למחרת השכחתי מעצמי את מה שהתרחש בשעה 2:00 בלילה בפאתי הקיבוץ.

רוצה למות!!

הגיע חג סוכות והמתנתי בקוצר רוח לשמחת תורה. לא מתוך השתוקקות לקדושת היום אלא מתוך התרגשות וציפייה למסיבה שנדחתה מראש השנה ועתידה הייתה להתקיים בעיצומו של החג רח"ל. נרשמתי והגעתי למקום, כמובן שהאווירה היא של חולין וזוהמה בכמויות אדירות. אני נסחף עם כל המשתתפים, ולפתע ללא שום הכנה ורקע מקדים, דמעות רותחות החלו לזלוג מעיניי, מחשבות של חרטה צפו ועלו בתוכי: 'אוראל, מיליונים מעם ישראל רוקדים כעת עם ספרי תורה, אוחזים בידם את הדבר הקדוש ביותר, ואילו אתה? רוקד ומתנדנד שיכור במסיבה פרועה עם זמרים כושים אפריקאים'.

זרם הדמעות הלך וגבר.

בכיתי את חיי.

ניסיתי להירגע אבל זה היה חזק ממני.

*

פַּעַם אַחַת אָמַר רַבֵּנוּ ז"ל: זֹאת פָּעַלְתִּי אֵצֶל השי"ת, הָעֲבֵרוֹת שֶׁתַּעֲשׂוּ – כְּבָר יַצִּיקוּ לָכֶם, אֲפִילוּ אִם תַּעֲשׂוּ – זֶה יִהְיֶה בְּלִי יָדַיִם וּבְלִי רַגְלַיִם (אבני"ה ברזל, כו).

*

נזכרתי במה שאבא שלי לימוד אותי עוד בהיותי צעיר לימים: "כל מה שכואב לך, תדבר עם הקב"ה". הוא יבין וישמע אותך בכל מצב.

יצאתי מסוחרר מתוך ההמולה, פרשתי הצידה והתחלתי לצרוח לה': "ריבונו של עולם, מה עשית לי? את המצפון והגעגוע לקדושה – לקחת לי כבר לפני כמה שנים, ועכשיו גם את הטעם מהתאוות אתה רוצה לשלול ממני?

עכשיו אין לי לא עולם הזה ולא עולם הבא. אלוקים, קח אותי מכאן. אני רוצה למות!

"כולם, רוקדים כעת ספרי תורה, אוחזים בידם את הדבר הקדוש ביותר, ואילו אתה?"

מה יהיה איתי? במצוות כבר מזמן אין לי טעם, העבירות אותם כל כך טיפחתי ורוממתי אף הן כבר לא מאירות לי פנים. הנה, במקום ליהנות, אני בוכה כמו תינוק. בורא עולם, אין לי מה לחפש כאן, רוצה למות".

ככה דיברתי עם הקב"ה. בפשטות, בלי להתייפות ומבלי רצון להרשים אותו.

אחרי שסיימתי לומר את כל מה שהרגשתי, נזכרתי שוב בשורות שקראתי מתוך הקונטרס אותו מצאתי על הספסל בליל יום הכיפורים. "השם יתברך אוהב ורוצה אותי בכל מצב".

כעת כבר הרגשתי שאני מתחבר היטיב למילים. האמונה הטהורה החלה אט אט לבקוע את חומות הלב הבצורות. 

רבי נחמן סימן אותי

הפעם כבר לא ניסיתי להדחיק את החוויה שעברתי. סיימתי את שמחת תורה, והתחלתי מהלך חדש ומהיר של חזרה ושיבה אל אבא שבשמיים. את ההלכות זכרתי היטב, עולם המושגים התורני עליו גדלתי בינקותי לא נשכח ממני, רק החיבור היה חסר כל כך.

לאט לאט המצוות החלו להאיר לי פנים. עברו שבועיים ואני מרגיש תשוקה עזה לשמור את השבת הקדושה, בהתחלה רק התנזרתי מהטלפון, לאחר מכן הפסקתי עם העישון, ולאחר תקופה לא ארוכה כבר לא נסעתי באוטו.

באותם חודשים, עברתי תהליך מקביל. מצד אחד – תחושת מיאוס והרגשת גועל עצום מהתאוות, ומצד שני הפשרה רצינית מול כל הריחוק שחשתי מול התורה הקדושה.

נכנסתי לישיבה של הרב יאשיהו פינטו שליט"א בעיר אשקלון, והתחלתי מהלך של קיום מצוות התורה מתוך חיבור. פתאום קיבלתי טעם כל כך מתוק בתפילה, בהנחת תפילין, בלימוד תורה. פשוט לא הכרתי את עצמי.

צריך להדגיש: לא נהפכתי למלאך או שרף.

עדיין היו לי עליות וירידות, אך הכל היה כבר בתוך גבולות הקדושה.

בכל התקדמות נוספת, הבנתי יותר ויותר כיצד רבי נחמן 'סימן אותי'. בהמשך, אחרי שנכנסתי ללימוד ספרי רבינו ותלמידיו ביתר שאת, ראיתי סיפור על אחד מתלמידיו הגדולים של רבי נתן, הלא הוא רבי נחמן מטולשין. אירע שנקלע פעם לאכסנייה יחד עם חסידים, וכל חסיד סיפר מופתים מרבו. כשהגיעו אליו וביקשו ממנו שיספר איזה מופת מרבינו, ענה ואמר: "א מופת?! א מופת בין איך!" – "מופת?! מופת הוא אני!" לאמור, תראו מה שעשה עימי רבי, לקח אדם רגיל כמוני ועשה ממני איש כשר וירא שמים, זהו מופת אמיתי.

כך בדיוק גם אני מרגיש – 'מופת של רבינו'.

הדבר שאני הכי מודה עליו, זאת ההתקרבות המיוחדת לרבינו. אמרתי פעם לחבר: הקב"ה הכיר לי את רבינו, באותו ראש השנה אפל ומשונה, ומאז רבינו לא מפסיק להכיר לי את הקב"ה.

כן, הייתי צריך להתגלגל עד אומן הרחוקה, בשביל להיוולד מחדש ולעבור את הטלטלה המיוחדת הזו, טלטלה כזו שפתחה בפניי אור עצום בעשיית המצוות ונעימות שאי אפשר להסבירה במילים.

*

"אָמַר: כַּמָּה צֶלֶם אֱלֹקִים הָיוּ מֻנָּחִים בָּרֶפֶשׁ שֶׁאֲנִי הוֹצֵאתִים מֵהָרֶפֶשׁ. כִּי נִרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהַמִּתְקָרְבִים אֵלַי נִשְׁתַּנָּה פְּנֵיהֶם וּבָא עֲלֵיהֶם פָּנִים שֶׁל יְהוּדִי בְּחִינַת צֶלֶם אֱלֹקִים. הֲלא יֵשׁ אֶצְלִי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה דַּי לָהֶם, כִּי גַּם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה קָטָן לִפְנֵיהֶם, שֶׁאִם הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לַחְתֹּר תַּחַת שְׁאוֹל תַּחְתִּית הָיוּ חוֹתְרִים, וְעַל יָדִי נִתְקָרְבוּ" (חיי מוהר"ן, שי).

*

היום, לאחר מספר שנים מאותה נסיעה מופלאה, אני כבר נמצא במקום אחר לגמרי. ב"ה נשוי לרעייתי תחי', השי"ת שלח לנו ילדים טובים, אני חיי חיים של חיבור, זוכה לעסוק בכל יום בתורה הקדושה, לעשות התבודדות, לחיות חיים טובים באמת.

"מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו".

לכתבה המלאה על המגזין 'בחביבותא' • ☜ הקש כאן ||| למגזין המלא – לקריאה להורדה ולהדפסה • ☜ הקש כאן |