המשפיע הנודע הרה"ח הרב ארז משה דורון שליט"א מגיש תשובה מפורטת בכתב ממעיינו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א על המצב שהגיע בעקבות "ווירוס הקורונה" – אל תפספסו את זה.
מה שמחליש אותי ומה שמחזק אותי
השאלה שנשאל הרב ארז משה שליט"א:
לרב שלום,
חזרתי בתשובה לפני כמה שנים. למדתי במסגרות רציניות ונחשבות ועשיתי חייל בלימודים. אבל משום מה אני מוצא את עצמי מדוכדך ולא ברור לי למה. שמתי לב שאני הכי מרגיש לא בנוח עם דרשות המוסר שאני שומע מכל מיני רבנים, בפרט כעת במשבר הקורונה שאני מוצא את עצמי מותקף ואשם בכל מה שקורה כי עדיין לא חזרתי בתשובה כמו שצריך, והכל בגלל העבירות שלי וכו' וכו'. אולי הבעיה היא אצלי שאני חלש אופי ולא יכול לעמוד מול האמת הכואבת של החסרונות שלי. בסך הכל הם הרי מצטטים מספרי קודש ומראים לי את האמת על עצמי. אני מרגיש צורך לאטום את האזנים ולא לשמוע אותם, אבל מצד שני אני לא רוצה לברוח מהאמת. בשביל זה הרי חזרתי בתשובה.
פשוט לא יודע מה לעשות.
מה יש לרבי נחמן לומר על הסוגיה הזאת?
תשובתו הבהירה של הרב ארז משה שליט"א:
שלום רב,
האמת היא שאת העצבות והדכדוך, היאוש וחוסר האונים מול דברי מוסר ותוכחה אנחנו יכולים לחוות לא רק מול דרשות של רבנים, אלא גם בספרים, ולפעמים אפילו במקומות תמימים לכאורה כמו עלוני שבת ואפילו בשיחות עם חברים ועם אנשים שבאמת רוצים בטובתנו.
המסר הכללי שעולה מדברי מוסר הוא: "תתעורר". והרי אנחנו באמת רוצים להתעורר ולהשתפר. אז איפה הבעיה? אולי באמת בנו, שאנחנו כל כך גרועים? מפחדים מהאמת? עצלנים? חלשי אופי?
הפירוש הזה הוא בדיוק הבעיה. זהו הפירוש השקרי והמייאש שהיצר הרע מפרש את הקושי שלנו לקבל תוכחה.
האמת היא אחרת לגמרי. אנחנו לא עצלנים ולא חלשי אופי. אנחנו מלאי רצון אמיתי להשתנות ולהשתפר, אנחנו משתוקקים להיות טובים ודווקא משום כך אנחנו לא יכולים לסבול כשמטיחים בנו שאנחנו רעים.
אנחנו אוהבי אמת ולא רוצים בכלל לברוח ממנה.
אבל אנחנו רוצים שהאמת תחייה אותנו, תעודד אותנו, תתן לנו כוח להתמודד. וכשזה לא קורה, והתוכחה מחלישה ומייאשת אותנו, אנחנו בורחים. ובצדק. אנחנו לא בורחים מהאמת, אלא בורחים מהיאוש שמתלווה אליה, אנחנו בורחים מהאשמה שמשתקת אותנו, אנחנו בורחים כי אנחנו לא מוצאים כוח איך להתמודד. והבריחה הזאת איננה חוסר אחריות אלא הגנה עצמית. והיא איננה מעידה על חולשה אלא על בריאות נפשית.
רבי נתן כותב שישנה סכנה רבה בהיחשפות לדברי מוסר. גם כאלו שנכתבו על ידי אנשים צדיקים וקדושים, בעלי הכוונות הכי טובות בעולם. הם התכוונו לטובה ואולי להם ולדורם זה היה מתאים. אבל לנו בדור שלנו זה מאד לא מתאים ומאד מסוכן. ואם הם היו יודעים כמה זה מסוכן לנו הם בעצמם היו מעדיפים שלא ניחשף לדבריהם. (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה ד' סעיף כ"ח).
"כי לפעמים על ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב, הוא נופל בדעתו יותר ויותר" (ליקוטי הלכות יורה דעה בהקדמה).
"וזהו בחינת יראה רעה שצריכין לברוח ממנה".
"והכלל, שבכל דברי התורה, בכל דיבור ודיבור ובכל עניין ועניין יש בו בחינת "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע פרק י"ד פסוק י'), בחינת "זכה, נעשה לו סם חיים, לא זכה, נעשה לו סם מוות" (מסכת יומא דף ע"ב). ועל כן צריכין ליהזהר מאד שלא לקבל המוסר והיראה לרעה, חס ושלום, רק לטובה" (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה ד' סעיף כ"ח).
התורה האחרונה שרבינו אמר בימי חייו, והוא אמר אותה במסירות נפש על סף מוות ממש, מדברת על מצוות תוכחה.
נכון, זו מצווה קדושה, אבל "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא פרק י"ט), אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח"!
מטרת התוכחה היא לעורר אותי, לקדם אותי, אך אם אינה נעשית כראוי היא יכולה בקלות גם לחסל אותי. כמו תרופה שלא מתאימה, או במינון גבוה מידי. הכוונה הטובה לא משנה, אם זה לא מתאים, זה יכול להרוג.
"כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם".
מיום שעמדנו על דעתנו, עם כל הכוונות הכי טובות, הוצפנו בתוכחה שאינה ראויה. פלא שאנחנו מתכווצים למשמע צליל של טענה? פלא שאנחנו נאטמים כשנדמה לנו שמישהו בא לומר לנו היכן טעינו?
אנחנו לא בורחים מהאמת. אנחנו אוהבי אמת ומבקשי אמת. אבל אנחנו מסתייגים מדברי תוכחה בגלל שהם מטיחים בנו אמת חד צדדית, חלקית ומסולפת. אמת שמציגה אותנו כרעים, כגרועים, וממילא חסרי תקנה וסיכוי להשתנות.
רבי נחמן מלמד: קודם כל – תגן על עצמך. לא משנה כמה ציטוטים וראיות מלווים את דברי המוסר שאתה שומע – אם זה מחליש ומעציב אותך – תגן על חייך, תברח.
אסור לך לשמוע את זה בשום אופן.
אז איך בכל זאת אני אשתנה? מה יהיה איתי?
אם יהיה מישהו שיראה לנו תמונה אחרת על עצמנו, יאיר לנו את קדושתנו ועוצמתנו, יפרש גם את הטעויות שלנו בעין טובה, יאמין בנו, אנחנו נשמע את דבריו ונקבל אותם באהבה וברצון.
הדרך היחידה לשינוי היא לחפש ולראות בעצמי את הטוב. תוכחה טובה מרוממת אותי, מעצימה אותי, מראה לי עד כמה אני טוב וקדוש בשורש שלי, עד שהרע פשוט נופל ממני כמו קליפה יבשה, אני פשוט כבר לא מתחבר אליו.
כאשר נפגוש את חלקי האמת המוארים שלנו, כאשר נכיר את האמת הקדושה שיש בנו, כאשר נדע שהטוב זה אנחנו, רק אז – נוכל לראות גם את הרע שלנו בפרופורציה הנכונה: קטן, עלוב, זניח, משעמם, לא מרגש ולא מעורר עניין, זר לנו לגמרי, לא שייך לנו ולא משקף אותנו בשום צורה. קליפה.
תוכחה טובה מרגיעה את הלב כמו קול של נהר זורם: "בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ח'). זהו הקול המנחם של הצדיק שאמר: "אני נהר המטהר מכל הכתמים" (חיי מוהר"ן של"ב) ורק כך קולו נשמע.
כי "כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ח').
תוכחה טובה היא תענוג, היא ריח טוב, נחמה ותקווה. היא לא מייאשת ומשתקת, היא מרגיעה ומרפאת, מעוררת ומלהיבה.
ולא רק מאחרים יכולים להיפגע על ידי תוכחה מחלישה. רבי נתן כותב שאדם יכול להזיק גם לעצמו באופן כזה: "וכן אנו רואין בחוש שלפעמים כשאדם מוכיח את עצמו ומתחיל להזכיר את עצמו מעשים הרעים שעשה, שאזי שכיח הרבה שנופל עוד יותר ויותר, כי נופל בדעתו מאד.
על כן כל מי שרוצה להוכיח אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו חס ושלום יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו, על ידי שיזכור רק את מעשיו הרעים עד שיוכל ליפול לגמרי חס ושלום. על כן צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך ולבטוח ברחמיו העצומים, שיש אצלו חסד כזה שגם כל מעשיו הרעים יכולין להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד, ימים ושנים הרבה" ("ליקוטי הלכות" הלכות ציצית הלכה ה' אות ז')
ולא רק דברי מוסר או תוכחה יכולים לפגוע בי. לא משנה כמה טוב וקדוש הדבר שאני נחשף אליו, אני חייב לחיות תמיד בתשומת לב. יהיה הדבר אשר יהיה – זה מחזק אותי או מחליש אותי?
קהילה מגובשת ומגוננת. שיעור מרתק ומסעיר. סדנא חדשה ומושכת. ספר עמוק ומבריק. רב משכמו ומעלה, חבר קרוב.
אפילו אלה יכולים להכיל תוכן לא מדויק, או פשוט לא מתאים לי ולמצב שלי, תוכן שיכול להחליש, לבלבל, לשתק.
בכל מה שמזין אותי אני צריך לבדוק שזה תומך בחיים ומגביר אותם ולא את המוות.
"כי צריכין לקבל יראת ה' רק לחיים ולא למוות חס ושלום, דהיינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק חס ושלום" (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה ד' סעיף כ"ח).
איך בודקים? עם הלב.
הסכמת הלב היא תחושת רוגע וודאות פנימית, שקטה ושמחה, שהלב חש כאשר הוא פוגש אמת. ואם הלב חש מתח ועצבות, אני נמצא בסכנה קיומית.
הרב שכטר כותב ("אוסף מכתבים" חלק ב' מכתב קכ"ו דף ר"נ): "ואסור לקבל שום מחשבה ושום עצה ושום התעוררות לעבודת הבורא אם הוא מלובש בעצבות ומרה שחורה רחמנא ליצלן, כדוגמת אם היו מכבדים את האדם במשקה טוב ונעים ויודע שמעורב בו סם המוות חס ושלום, האם היה שותהו?"
אסור לי לוותר על הלב שלי. אני חייב להקשיב לו.
אם הלב אומר שמשהו צורם, שמשהו חסר, צריך להמשיך ולברר: מה מחזק ומעצים אותי ומה מחליש אותי ושובר.
להיות זהיר. להיות קשוב. כדי לא לאבד את עצמי, כדי לגדול בקצב ובכיוון שנכון לי, כדי להתחבר לסם החיים שבתורה, ולא חלילה לסם המוות.
ארז משה דורון.