לקראת יום הילולת גאון עוזנו ותפארתנו מהרנ"ת זיע"א שיחול ביום עשרה בטבת הבעל"ט הוציאו הוצאת הספרים 'משך הנחל' הוצאה מיוחדת של השיחות המדברים על הסתלקותו ו'מכתב הסתלקות מוהרנ"ת' המובאים בספר הקדוש "שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ" – מאוצרותיו של הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.
בהוצאת 'משך הנחל' ממשיכים את מעשיו של מייסד המפעל הקדוש, ה"ה הגה"ח הבלתי נשכח רבי אברהם שמחה ווייצהנדלר זצ"ל, ומוציאים לאור ומפיצים קונטרסים משיחות אנ"ש, להשקות עם רב מאורו של רביה"ק בהם מלוקטים עניני החגים בהיכלו של רבינו, מספרי רביה"ק זיע"א ותלמידו הגדול מוהרנ"ת זיע"א, ערוך ביופי והדר, מתובל בשיחות מאנשי שלומנו, ועוד.
לפניכם הקונטרס חומר המובא בקונטרס מוגש ערוך לקריאה ולימוד – טעמו וראו כי טוב, לפני הכתבה הוספנו את הקובץ ב'פידיאף' לצפייה ולהורדה.
לצפיה ולהורדה:
הִסְתַּלְּקוּתוֹ
תקנא: אָמַר הַמְסַדֵּר[1]: מִתֵּבַת "גַּם" וְכוּ', וְגַם עִנְיַן חֹל הַמּוֹעֵד – כָּתַב מוֹרִי וְרַבִּי בַּעַל הַמְחַבֵּר הַזֶּה שְׁנֵי יָמִים קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, בְּעֵת חֻלְשָׁתוֹ הַגְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי כֵן הִתְגַּבֵּר בְּכָל כֹּחוֹתָיו וְכָתַב מַה שֶּׁהִשִּׂיג אָז; כִּי זֹאת רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן, שֶׁמֹּחוֹ הָיָה דָּבוּק בְּהַתּוֹרָה עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הִסְתַּלְּקוּתוֹ, שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּיוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ, עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת שְׁנַת תר"ה לִפְרָט קָטָן, וְרָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ שֶׁקִּיֵּם מַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זַ"ל (ברכות סג.) "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת וְכוּ'" (במדבר יט יד) – שֶׁחַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ, כִּי עוֹד כִּמְעַט בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הִסְתַּלְּקוּתוֹ שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה, אַךְ לֹא הָיָה בְּכֹחוֹ לִכְתֹּב עוֹד, וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּמֹחוֹ לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁר.
וְכָךְ אָמַר בְּפֵרוּשׁ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן, בְּעֵת שֶׁנִּכְנְסוּ עִם הַנֵּרוֹת שֶׁהֵכִינוּ אָז לִכְבוֹד שַׁבָּת, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתָם נִתְלַהֵב מְאֹד, וּמִגֹּדֶל הִתְלַהֲבוּתוֹ הוּרַם מְעַט מִמִּטָּתוֹ וְנִשְׁאַר מוּשָׁב מְעַט – וְהִתְחִיל לוֹמַר בְּהִתְלַהֲבוּת נוֹרָאָה מְאֹד בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת! נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת!" – וְאָמַר זֹאת בְּהִתְלַהֲבוּת נוֹרָאָה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים; וְגִלָּה לָנוּ אָז תּוֹרָה נִפְלָאָה מֵעִנְיַן הַנֵּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה, וְכָלַל כֻּלָּם בְּפֵרוּשׁ נֵר שַׁבָּת וְנֵר יוֹם טוֹב וְנֵרוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה וְכוּ' וְכוּ'[2]. וְאַחַר כָּךְ אָמַר אָז: "יֵשׁ לִי עַתָּה בָּזֶה תִּלֵּי תִּלִּין שֶׁל הֲלָכוֹת, אַךְ אֵין לִי כֹּחַ לְדַבֵּר יוֹתֵר"; וּבִמְעַט זְמַן קָצָר, לְעֵרֶךְ שָׁעָה, נִסְתַּלֵּק.
מַה נֹּאמַר, מַה נְּדַבֵּר, אוֹי לָנוּ עַל שִׁבְרֵנוּ, נַחְלָה מַכָּתֵנוּ; אֲבָל זֹאת נֶחָמָתֵנוּ, וְאַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ, שֶׁזָּכִינוּ לִירַשׁ מִמֶּנּוּ תּוֹרוֹת וְחִדּוּשִׁים כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה, אַשְׁרֵינוּ!:
(ליקוטי הלכות ראש חודש ז, בסופה)
תקנב: … וּבְשָׁעָה שֶׁדִּבֶּר מִזֶּה לֹא הֵבִינוּ עֲדַיִן תַּכְלִית הַמְּכֻוָּן כָּל כָּךְ, עַד אַחַר שֶׁרָאוּ שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּיוֹם זֶה עַצְמוֹ – אָז הֵבִינוּ לְמַפְרֵעַ קְצָת כַּוָּנַת דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים זַ"ל עַד הֵיכָן מַגִּיעִים; וְכֵן הָיָה, שֶׁתֵּכֶף אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁל מוֹרֵנוּ רַבִּי נָתָן הִתְחִילוּ לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהִתְגַּבֵּר הַגְּזֵרוֹת שֶׁל לִמּוּד נַעֲרֵי יִשְׂרָאֵל כְּתָבָם וּלְשׁוֹנָם בְּבָתֵּי סִפְרֵיהֶם שֶׁהֵם הַ'שְּׁקָאלִיס', וְהַהַכְנָסָה עַל זֶה הָיָה שֶׁהִטִּילוּ מַס עַל יִשְׂרָאֵל לְשַׁלֵּם בְּעַד הַדְלָקַת נֵר שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁמִּזֶּה דִּבֶּר גַּם כֵּן בַּיּוֹם הַנַּ"ל סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ, וְרִמֵּז שֶׁנּוֹגֵעַ גַּם כֵּן לְעִנְיַן מַאֲמָר זֶה הַנַּ"ל (ליקוטי קמא סי' סא), וְכַמְבֹאָר קְצָת בְּהִלְכוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ הֲלָכָה ז', גַּם הַגְּזֵרָה שֶׁל שִׁנּוּי הַמַּלְבּוּשִׁים, וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה, וְהָרוּחַ סְעָרָה שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר כְּלָל.
אַךְ זֹאת נֶחָמָתֵנוּ בְעָנְיֵנוּ (מלשה"כ תהלים קיט נ), מֵאַחַר שֶׁרוֹאִין שֶׁנִּתְקַיְּמוּ רֹאשׁ דְּבָרָיו – בְּוַדַּאי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְקַיְּמוּ כָּל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים זַ"ל (עי' מכות כד:), שֶׁהַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים הַבְּנוּיִים וּמְיֻסָּדִים עַל יְסוֹד אֱמוּנַת חֲכָמִים בִּשְׁלֵמוּת, בִּפְרָט הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים הַבְּנוּיִים עַל יְסוֹד הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אוֹר הָאוֹרוֹת זַצַ"ל – הֵמָּה יַעַמְדוּ בְּעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה, וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחוֹסִים בּוֹ (לשה"כ תהלים לד כג).
(פרפראות לחכמה סימן סא)
תקנג: וְכֵן אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנִּמְלְאוּיְמֵי תַּלְמִידוֹ [מוֹהֲרַנַ"ת], הָיְתָה הִסְתַּלְּקוּתוֹ בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה הַזֹּאת (ליקוטי קמא סי' סא), וְהִרְבָּה לְהַזְהִיר אָז מְאֹד עַל מִצְוַת הַהַדְפָּסָה וְהַכְּתִיבָה, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב הַנַּ"ל (קהלת יב יב) "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ", (גַּם נִרְאֶה וּמְבֹאָר מִדְּבָרָיו בְּעַל פֶּה, שֶׁהוּא הַצְּדָקָה אֲשֶׁר גָּדְלָה כְּמוֹ כֵן חִיּוּבָהּ וְרוֹמְמוּתָהּ וְכוּ'):
(ביאור הליקוטים סימן סא אות מח)
תקנד: … כִּי גַּם מִכָּל זֶה תָּבִין מֵרָחוֹק עַל אוֹדוֹת אֲשֶׁר בְּלֵיל הַשַּׁבָּת שֶׁבִּגְמַר הַחֲנֻכָּה, וְהוּא הַשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בִּימֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים, עָסַק אָז מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל בִּתְפִלַּת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהוּא בִּפְעֻלַּת הַ'סְּלַח נָא' הַשַּׁיָּךְ לָזֶה; וְאַחַר כָּךְ נִגַּשׁ וְנִתְעַלָּה (וְנִסְתַּלֵּק בִּמְאוֹר רַבּוֹ) בְּיוֹם וָא"ו פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ, וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּחַ'נּ'וּן' הַמַּ'רְבֶּה לִסְלֹחַ שֶׁבְּמִסְפַּר שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ (כִּי הַתֵּבוֹת "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ" עוֹלוֹת כְּמִסְפַּר שְׁמוֹ 'נָתָן'):
(חכמה ותבונה סימן א)
תקנה: כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע וְנִרְאָה גַּם בְּעֵת יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁעַד נְשִׁימָה הָאַחֲרוֹנָה כָּפַל וְשִׁלֵּשׁ "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ" פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר (כֵּן שָׁמַעְתִּימֵאָבִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ וּמִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים שֶׁעָמְדוּ בְּעֵת הִסְתַּלְּקוּתוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אָז עוֹד אֵיזֶה דִּבּוּרִים מֻעָטִים, אֲבָל עִקַּר אֲמִירָתוֹ לֹא הָיָה רַק זֹאת); וְהַמַּגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית סִבֵּב גַּם אֵלָיו קְרִיאַת הַשֵּׁם בְּסוֹדוֹת נִשְֹגָּבוֹת וַעֲצוּמוֹת, וְעַל כֵּן בַּעֲנִיּוּת דַּעְתִּי חִשַּׁבְתִּי גַּם שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל, וְרָאִיתִי כִּי הוּא בְּמִסְפַּר "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ" מְכֻוָּן מַמָּשׁ[3]:
(כוכבי אור, חכמה ובינה אות ט"ל)
תקנו: קוֹדֵם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אָמַר מוֹהֲרַנַ"ת לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אוֹדוֹת הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה עָלָיו: "פוּן אִים אִיז גֶעבְּלִיבְּן פְלֶעשְׁלַאךְ, אוּן פוּן מִיר אִיז גֶעבְּלִיבְּן סְפָרִים מִיט אַסַאךְ 'אִידְן'!" – "מֵהֶם נִשְׁאֲרוּ בַּקְבּוּקֵי יֵין שָׂרָף (דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹתִים 'לְחַיִּים' בְּיוֹם הַיָּארְצַייט לְזִכְרוֹנָם), וּמִמֶּנִּי נִשְׁאֲרוּ סְפָרִים וְהַרְבֵּה מְקֹרָבִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לִ'יהוּדִים' עַל יָדִי!"[4]:
תקנז: בַּשַׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת, בְּעֵת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית, הָיָה קָשֶׁה לוֹ בַּתְּחִלָּה לוֹמַר 'הֲלָכָה' כְּדַרְכּוֹ, מֵחֲמַת הַחוֹלַאַת; וּלְבַסּוֹף עֲזָרוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָמַר 'הֲלָכָה' הַמְיֻסֶּדֶת עַל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה "חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכוּ'" (ליקוטי קמא סי' סא) הַמְדַבֶּרֶת הַרְבֵּה מֵעִנְיַן אֱמוּנַת חֲכָמִים[5]. אַחַר כָּךְ הֵחֵלּוּ הַקָּהָל לְהִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב, וְאָז הִתְגַּבְּרָה הַחוֹלַאַת עַל מוֹהֲרַנַ"ת וְנֶחֱלַשׁ מְאֹד, וּמֵחֲמַת כֵּן לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל אָז עִם הַצִּבּוּר, וְהֻכְרַח לָצֵאת מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ תֵּכֶף אַחֲרֵי 'בָּרְכוּ' לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְהִתְפַּלֵּל שָׁם לְבַדּוֹ, וּכְשֶׁנִּגַּשׁ לְדֶלֶת בֵּיתוֹ עָבַר לְפָנָיו אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה רַבִּי יַעֲקֹב; אָמַר לוֹ מוֹהֲרַנַ"ת: "יַענְקְל, אַ יָא גָאט פִירְט אוֹיס?!" – "יַעֲקֹב, נָכוֹן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵר וּמְנַצֵּחַ?!"[6] – בְּהִתְכַּוְּנוֹ עַל כָּךְ שֶׁאַף בְּתֹקֶף חֲלִישׁוּתוֹ הַגְּדוֹלָה עֲזָרוֹ ה' יִתְבָּרַךְ וְזָכָה 'לַחֲטוֹף' וְלוֹמַר 'הֲלָכָה' לִפְנֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִתּוֹךְ קֹשִׁי גָּדוֹל כָּזֶה[7]:
תקנח: בְּמוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת פָּרָשַׁת מִקֵּץ, הִיא הַשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה לְחַיָּיו, בָּכָה מוֹהֲרַנַ"ת בְּכִיָּה גְּדוֹלָה בִּשְׁעַת הַהַבְדָּלָה, כַּמְסֻפָּר בְּמִכְתַּב הַהִסְתַּלְּקוּת (ראה לקמן סי' תקעב) וְאָז בְּאָמְרוֹ "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד" (ישעיה יב ב) – חָזַר פְּעָמִים רַבּוֹת עַל הַתֵּבוֹת "וְלֹא אֶפְחָד": "וְלֹא אֶפְחָד, וְלֹא אֶפְחָד, וְלֹא אֶפְחָד וְכוּ'":
תקנט: לִפְנֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ רָאָה מוֹהֲרַנַ"ת בַּחֲלוֹמוֹ אֶת רַבֵּנוּ כְּשֶׁהוּא אוֹחֵז בְּיָדוֹ אֶת הַסֵּפֶר הַנִּשְֹרָף[8]; בִּקֵּשׁ מוֹהֲרַנַ"ת מֵרַבֵּנוּ שֶׁיִּלְמַד עִמּוֹ בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וְהֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ: "פַאר דֶעם דַארְפְסְטוּ שׁוֹין קוּמֶען צוּ מִיר" -"עֲבוּר זֶה הִנְּךָ כְּבָר צָרִיךְ לָבוֹא אֵלַי" – הַיְנוּ עֲבוּר דָּבָר גָּדוֹל כָּזֶה.
כְּשֶׁסִּפֵּר זֹאת מוֹהֲרַנַ"ת לִפְנֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, עָנָה וְאָמַר: "אַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי מְפַחֵד מֵחֲלוֹם זֶה, מִכָּל מָקוֹם הֱיוֹת שֶׁאָמַר לִי פַּעַם רַבֵּנוּ 'גָאט אִיז מִיט דִיר, שְׁרֶעקְט זִיךְ נִיט!' – 'ה' עִמְּךָ, אַל תִפְחדו!' (חיי מוהר"ן סי' שעא)[9] – עַל כֵּן הִתְחַזַּקְתִּי וְאֵינֶנִּי מְפַחֵד עוֹד!": (נשמע באומאן מפי אנשי שלומנו)[10]
תקס: אוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁקֹּדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, בִּקֵּשׁ מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אֶת שְׁתֵּי הַמַּעֲשִֹיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁבְּסֵפֶר 'סִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹת', וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְסִיּוּם הַמַּעֲשֶׂה הַשֵּׁנִי, בַּתֵּבוֹת: "וְאַתָּה בֶּן הַמֶּלֶךְ, נֵלְכָה וְנִסְּעָה לְבָתֵּינוּ; וְשָׁבוּ לְבֵיתָם" – "קוּם אַהֶער, לָאמִיר אַהֵיים פָארְן; הָאבְּן זֵי זִיךְ אוּמְגֶעקֶערְט אַהֵיים" – צִוָּה שֶׁיַּחְזְרוּ עוֹד וָעוֹד עַל הַתֵּבוֹת הַלָּלוּ; וְאַחַר כָּךְ בְּסָמוּךְ נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ[11]:
תקסא: בְּחַיֵּי מוֹהֲרַנַ"ת הָיָה נוֹהֵג רַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער לָבוֹא אֵלָיו בְּכָל שַׁבָּת שְׁנִיָּה, הַיְנוּ שֶׁשַּׁבָּת אַחַת שָׁהָה בְּבֵיתוֹ – וְשַׁבָּת אַחַת אֵצֶל מוֹהֲרַנַ"ת. וְהִנֵּה בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה לְחַיֵּי מוֹהֲרַנַ"ת הָיָה אָמוּר רַבִּי נַחְמָן לְפִי סֵדֶר מִנְהָגוֹ לִשְׁהוֹת בְּבֵיתוֹ שֶׁבְּטוּלְטְשִׁין, אוּלָם בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ בָּא אֵלָיו אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ וְהוֹדִיעוֹ בִּכְאֵב: "מוֹהֲרַנַ"ת שׁוֹכֵב חוֹלֶה מְאֹד בְּבֵיתוֹ, וְאֵיךְ שׁוֹהֶה אַתָּה כָּאן בְּטוּלְטְשִׁין?!" – וְנִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי זֶה, וְהָלַךְ תֵּכֶף לְרַבִּי יִצְחָק בֶּן מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁדָּר אַף הוּא בְּטוּלְטְשִׁין, וְצִוָּה וְאָמַר לוֹ: "סַע אַתָּה לְאָבִיךָ תֵּכֶף וּמִיָּד, וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֶיךָ". וְנָסַע רַבִּי יִצְחָק תֵּכֶף, וְרַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער הִגִּיעַ אַחַר כָּךְ לִפְנֵי שַׁבָּת, וְשִׁמֵּשׁ אֶת מוֹהֲרַנַ"ת בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁהָיָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת כַּנּוֹדָע:
תקסב: שָׁאֲלוּ אֶת מוֹהֲרַנַ"ת מַה יִּהְיֶה אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, "מִי יִהְיֶה הַמַּנְהִיג?" – "וֶוער וֶועט זַיין דֶער פִירֶער?", וְהֵשִׁיב: "דֶער וָואס שְׁטוּפְּט אַרוֹיס מַיינֶע פָּאמֶענִיטְצֶעס וֶועט אוֹיךְ קֶענֶען פִירְן דָאס אֵייגֶענֶע" -"זֶה הַדּוֹחֵף הַחוּצָה אֶת דְּלָיֵי הַמַּיִם שֶׁלִּי יוּכַל גַּם כֵּן לְהַנְהִיג הָלְאָה כְּפִי שֶׁהִנְהַגְתִּי אֲנִי"[12] – וְכִוֵּן בָּזֶה עַל רַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ כְּמוֹ מְשַׁמֵּשׁ פָּשׁוּט; וְ"נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי כז יח)[13]:
תקסג: בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הָיָה מוֹהֲרַנַ"ת מִתְאַנֵּחַ מְאֹד; אַחַר כָּךְ אָמַר לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: "וָואס מֵיינְט אִיר, קְרֶעכְטְץ אִיךְ וַוייל אִיךְ הָאבּ מְמַעֵט גֶעוֶוען אִין תּוֹרָה וּתְפִלָּה? נֵיין! וִויפְל אִיךְ הָאבּ גֶעקֶענְט – הָאבּ אִיךְ גֶעהִיט דִי צַייט; נָאר וֶוער וֵוייסְט צוּ אִיךְ הָאבּ יוֹצֵא גֶעוֶוען דָאס תְּמִימוּת פוּן דֶעם רֶבִּי'ן?!" – "מָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, מִתְאַנֵּחַ אֲנִי מִשּׁוּם שֶׁמִּעַטְתִּי בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה? לֹא! עַד כַּמָּה שֶׁיָּכֹלְתִּי – שָׁמַרְתִּי עַל הַזְּמַן; אוּלָם מִי יוֹדֵעַ אִם יָצָאתִי יְדֵי חוֹבַת הַתְּמִימוּת שֶׁל רַבֵּנוּ?!"[14]:
תקסד: מוֹהֲרַנַ"ת הִסְתַּלֵּק כַּיָּדוּעַ בָּעִיר בְּרַסְלֶב בְּעֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ, יוֹם עֲשָֹרָה בְּטֵבֵת שְׁנַת תר"ה, וְהוּבָא לִקְבוּרָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְהִזְדָּרֵז לַעֲשׂוֹת הַקְּבוּרָה מִבְּעוֹד יוֹם, עוֹד קֹדֶם כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת (וְעַל אַף שֶׁבְּבֵית מוֹהֲרַנַ"ת הָיוּ נוֹהֲגִין כְּמִנְהַג בֵּית רַבֵּנוּ לְהַדְלִיק נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת שְׁעָתַיִם קֹדֶם הַלַּיְלָה[15]), אֶלָּא שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁיָּדְעוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁאָמַר פַּעַם מוֹהֲרַנַ"ת[16] "דֶער יִשּׁוּב הַדַּעַת פוּן דֶעם עוֹלָם, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מֶען אִיז שׁוֹין אַ נִפְטָר, אָבֶּער מֶען אִיז נָאךְ דָּא – אִיז אוֹיךְ דֶער יִשּׁוּב הַדַּעַת מֶער גְרֶעסֶער וִוי אִין קֵבֶר" – "יִשּׁוּב הַדַּעַת בְּזֶה הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁהָאָדָם כְּבָר נִפְטַר, מִכָּל מָקוֹם הֱיוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְבַּר וְהוּא נִמְצָא עֲדַיִן כָּאן – אֲזַי יִשּׁוּב דַּעְתּוֹ גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה" – עַל כֵּן לֹא הִזְדָּרְזוּ כְּדֶרֶךְ הַזְּרִיזוּת הַנְּהוּגָה בִּשְׁאָר נִפְטָרִים[17].
וּבְלֵיל שַׁבָּת הִתְפַּלְּלוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ קַבָּלַת שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַצָּמוּד לְחֶדְרוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁשָּׁם הָיָה מֻנָּח, וְרַבִּי אַהֲרֹן הָרַב מִבְּרַסְלֶב קִבֵּל שַׁבָּת גַּם הוּא עִמָּהֶם; וְאָמַר אָז רַבִּי אַהֲרֹן לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: "דָאס הָאבְּן מִיר אַלֶע גֶעוְואוּסְט, בִּשְׁעַת וֶוען דֶער רֶבִּי הָאט גֶעזָאגְט 'וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו' – הָאט עֶר אִים גֶעמֵיינְט!" -"זֹאת יָדַעְנוּ כֻּלָּנוּ (הַיְנוּ גַּם שְׁאָר תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ), שֶׁבְּעֵת שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ (בליקוטי תנינא סי' ז) אֶת הַפָּסוּק (דברים לד ט) 'וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו' – הִתְכַּוֵּן בָּזֶה עַל מוֹהֲרַנַ"ת!"[18]; וְאָמַר עוֹד: "עֶר אִיז גֶעקוּמֶען שְׁפֶּעטֶער פוּן אַלֶע – אוּן גֶעמַאכְט בֶּעסֶער פוּן אַלֶע" -"הוּא הִתְקָרֵב אַחֲרֵי כֻּלָּנוּ – וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה טוֹב יוֹתֵר מִכֻּלָּנוּ"[19] וְכוּ': (רבי לוי יצחק שמעה מרבי אברהם ב"ר נחמן)
תקסה: מוֹרֵנוּ רַבִּי נַפְתָּלִי שֶׁהָיָה דָּר בְּאוּמַאן, וְלֹא יָדַע כְּלָל מֵהִתְגַּבְּרוּת חָלְיוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת אֲשֶׁר מֵת בּוֹ, רָאָה בְּאוֹתוֹ לֵיל שַׁבָּת בַּחֲלוֹמוֹ אֵיךְ שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת רָץ מְהֵרָה, וּשְׁאֵלוֹ: "וְואוּ אַהִין לוֹיפְסְטוּ?" – "לְהֵיכָן הִנְּךָ רָץ?", וְהֵשִׁיב לוֹ מוֹהֲרַנַ"ת: "אִיךְ? גְלַייךְ צוּם רֶבִּי'ן!" -"אֲנִי? יָשָׁר אֶל רַבֵּנוּ!"; וְדָאַג מִזֶּה מְאֹד רַבִּי נַפְתָּלִי, כִּי הֵבִין שֶׁמְּרַמְּזִים לוֹ בַּחֲלוֹם אוֹדוֹת הִסְתַּלְּקוּת מוֹהֲרַנַ"ת:
הָיָה רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן מְדַבֵּר מֵעִנְיַן חֲלוֹמוֹ זֶה שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי, שֶׁמִּזֶּה רוֹאִים אֵיךְ שֶׁזָּכָה מוֹהֲרַנַ"ת לְהִזְדָּרֵז וְלָבוֹא אֶל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עוֹד לִפְנֵי הַקְּבוּרָה[20], שֶׁהֲרֵי קְבוּרָתוֹ הָיְתָה כָּאָמוּר רַק לַמָּחֳרָת, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
גַּם הָיָה רַבִּי אַבְרָהָם אוֹמֵר שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁהִתְקָרֵב – זָכָה מוֹהֲרַנַ"ת לִהְיוֹת בִּבְחִינַת "יָשָׁר אֶל רַבֵּנוּ", שֶׁלֹּא הוֹתִיר בְּמַהוּתוֹ וּבְעַצְמוּתוֹ דָּבָר זוּלַת מַה שֶּׁקִּבֵּל מֵרַבֵּנוּ, וְלָזֶה הָיָה נָתוּן כָּל מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, וְעַל כֵּן גַּם שָׁם, בְּעָלְמָא דִקְשׁוֹט, זָכָה לֵילֵךְ מִיָּד "יָשָׁר אֶל רַבֵּנוּ"![21] – "רֶבִּי נָתָן אִיז גֶעוֶוען בְּחַיָּיו 'גְלַייךְ צוּם רֶבִּי'ן', נָאר דֶער רֶבִּי אוּן אַלְץ צוּם רֶבִּי'ן גְלַייךְ, אוּן עֶר הָאט נִישְׁט גֶעלָאזְט בַּיי זִיךְ גָארְנִישְׁט חוּץ דֶעם רֶבִּי'ן, מִמֵּילָא דָא אוֹיף דֶער וֶועלְט אִיז דֶער מֹחַ גֶעוֶוען דֶער רֶבִּי, אִיז עֶר דָארְטְן אוֹיךְ גֶעגַאנְגֶען 'גְלַייךְ צוּם רֶבִּי'ן'!": (רבי לוי יצחק שמעה מרבי אברהם ב"ר נחמן)
תקסו: אַחֲרֵי שַׁבָּת, כְּשֶׁנּוֹדַע לְמוֹרֵנוּ רַבִּי נַפְתָּלִי וְלִשְׁאָר אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁבְּאוּמַאן מִפְּטִירַת מוֹהֲרַנַ"ת, נַעֲנָה רַבִּי נַפְתָּלִי וְאָמַר: "אִיךְ הָאבּ נָאךְ רֹאשׁ הַשָּׁנָה גֶעזֶעהְן אוֹיף זַיין טַאנְצְן, אַז דָאס הָאט עֶר זִיךְ שׁוֹין גֶעזֶעגְנְט מִיט אוּנְז" – "כְּבָר בְּמוֹצָאֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִבְחַנְתִּי בְּרִקּוּדוֹ שֶׁרָקַד עִמָּנוּ, שֶׁבָּזֶה הוּא נִפְרָד מֵאִתָּנוּ"; מוֹהֲרַנַ"ת רָקַד אָז בְּהִתְלַהֲבוּת נוֹרָאָה:
תקסז: בְּמַהֲלַךְ הַלְוָיָתוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת, הָלַךְ לְלַוּוֹתוֹ גַּם הָרַב רַבִּי אַהֲרֹן, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ וְהָרַב דִּבְרַסְלֶב[22], וְכֵן שְׁאָר אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, וְכֻלָּם שִׁבְּחוּהוּ כַּנָּהוּג[23]; וְרַבִּי מֵאִיר לֵייבּ בְּלֶעכֶער, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהַגְּדוֹלִים וְתַלְמִיד חָבֵר לְמוֹהֲרַנַ"ת – שִׁבְּחוֹ אז בְּשֶׁבַח זֶה: "אָט דָאס אִיז גֶעוֶוען אַן אֶמֶת'עֶר יוּד; אָט אַזוֹי דַארְף זַיין אַ יוּד!" – "זֶה הָיָה יְהוּדִי אֲמִתִּי; כָּךְ צָרִיךְ יְהוּדִי לִהְיוֹת!".
וּכְשֶׁהָיָה מְסַפֵּר זֹאת רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן (שֶׁהָיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר לֵייבּ בְּלִמּוּד הַנִּגְלֶה), הָיָה מַדְגִּישׁ וְאוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ הַשֶּׁבַח הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר עַל יְהוּדִי, שֶׁהוּא "יְהוּדִי אֲמִתִּי", דְּהַיְנוּ לְשַׁבְּחוֹ אוֹדוֹת מִדַּת הָאֱמֶת שֶׁזָּכָה לָהּ בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה – "דָאס אִיז דֶער גְרֶעסְטֶער שֶׁבַח!": (רבי לוי יצחק שמעה מרבי אברהם ב"ר נחמן)
תקסח: כְּשֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת מוֹהֲרַנַ"ת הִתְבַּהֲרוּ הַשָּׁמַיִם, וְיָכְלוּ אָז לְקַדֵּשׁ אֶת הַלְּבָנָה כַּדִּין – וְהָיָה הַדָּבָר לְפֶלֶא, כִּי בְּרֹב יְמֵי הַחֹרֶף מְכֻסִּים הַשָּׁמַיִם בְּעָבִים; וְרִמְּזוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בָּזֶה שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (בבא בתרא עה.): "פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה", שֶׁכֵּן מוֹהֲרַנַ"ת הוּא בְּחִינַת יְהוֹשֻׁעַ, כִּי הוּא זָכָה לְהִכָּלֵל בְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כְּפִי שֶׁנִּכְלַל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בְּרַבּוֹ מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם[24]:
תקסט: הָרַב רַבִּי אַהֲרֹן, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ וְהָרַב דִּבְרַסְלֶב, הִשְׁתַּדֵּל וּבָחַר שְׁתֵּי חֶלְקוֹת קֶבֶר צְמוּדוֹת בְּאֶמְצַע בֵּית הַחַיִּים שֶׁבָּעִיר בְּרַסְלֶב, הָאַחַת עֲבוּרוֹ וְהַשְּׁנִיָּה עֲבוּר מוֹהֲרַנַ"ת, עַל מְנַת שֶׁיִּטָּמְנוּ שָׁם שְׁנֵיהֶם לְאַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם.
וְהִנֵּה רַבִּי נָתָן בֶּן רַבִּי יְהוּדָה, תַּלְמִיד מוֹהֲרַנַ"ת וּמִגְּדוֹלֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, שָׁמַע פַּעַם מִפִּי מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁאָמַר "אַז מֶען וֶועט דוּרְךְ פִירְן אַ נִפְטָר דוּרְךְ מִיר – וֶועט דָאס זַיין פַאר אִים אַ טוֹבָה" – "כְּשֶׁיַּעֲבִירוּ נִפְטָר דֶּרֶךְ קִבְרִי – יִהְיֶה זֶה טוֹבָה לְאוֹתוֹ נִפְטָר"[25], וּמֵחֲמַת שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת הָיָה יָקָר וְחָבִיב אֶצְלוֹ, עַל כֵּן הֵבִין מִדַּעְתּוֹ שֶׁרְצוֹן מוֹהֲרַנַ"ת הָיָה לִהְיוֹת קָבוּר דַוְקָא בִּתְחִלַּת בֵּית הַחַיִּים, וְלֹא בָּאֶמְצַע, כִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה הֲרֵי שֶׁכָּל נִפְטָר יִהְיֶה מֻכְרָח לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ – ('אַז רֶבִּי נָתָן וֶועט לִיגְן אִינְמִיטְן פֶעלְד, וֶועט מֶען דָאךְ נִישְׁט דוּרְךְ פִירְן יֶעדְן נִפְטָר, אָבֶּער אַז רֶבִּי נָתָן וֶועט לִיגְן פָארְנְט, פַארְ'ן פֶעלְד – וֶועט דָאךְ יֶעדֶער נִפְטָר מוּזְן דוּרְךְ גֵיין דוּרְךְ רֶבִּי נָתָן!').
וּמוֹהֲרַנַ"ת הִסְתַּלֵּק בְּעֶרֶב שַׁבָּת כַּנַּ"ל, וְהַקְּבוּרָה הָיְתָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּמֵחֲמַת שֶׁיָּדַע רַבִּי נָתָן בֶּן רַבִּי יְהוּדָה שֶׁהָרַב רַבִּי אַהֲרֹן הִשְׁתַּדֵּל וְקָנָה כָּאָמוּר שְׁנֵי מְקוֹמוֹת – עַל כֵּן אָזַר כְּגֶבֶר חֲלָצָיו וְהִזְדָּרֵז בִּזְמַן מוֹצָאֵי שַׁבָּת תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר הַבְדָּלָה יַחַד עִם אַנְשֵׁי הַ'חֶבְרָה קַדִּישָׁא', וְהָלְכוּ לְעֵבֶר בֵּית הַחַיִּים, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לִתְחִלַּת בֵּית הַחַיִּים צִוָּה עֲלֵיהֶם לִכְרוֹת שָׁם בְּמָקוֹם זֶה דַּיְקָא חֶלְקַת קֶבֶר עֲבוּר מוֹהֲרַנַ"ת – ('אָט דָּא גְּרָאבְּט אוֹיס דֶעם קֵבֶר!'); וְאָכֵן חָפְרוּ וְהֵכִינוּ יַחְדָּיו קֶבֶר שָׁם בַּכְּנִיסָה לְבֵית הַחַיִּים, וְשָׁם טָמְנוּ אֶת מוֹהֲרַנַ"ת[26].
וְהִקְפִּיד עַל זֶה הָרַב רַבִּי אַהֲרֹן מְאֹד, וְאָמַר: "אִיךְ וֶועל אִים נִישְׁט מוֹחֵל זַיין, נִישְׁט בְּעָלְמָא הָדֵין אוּן נִישְׁט בְּעָלְמָא דְאָתֵי; עֶר הָאט בַּיי מִיר צוּגֶענוּמֶען אַן אֱמֶת'ן גוּטְן פְרַיינְד!" – "לֹא אֶמְחֹל לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא; הוּא לָקַח מִמֶּנִּי יָדִיד טוֹב אֲמִתִּי!"; אַךְ מֵחֲמַת יִקְרַת הַדִּבּוּר שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁהָיָה כָּאָמוּר חָבִיב בְּעֵינָיו מְאֹד, לֹא חָשׁ רַבִּי נָתָן כְּלָל לִקְפִידַת הָרַב.
שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, בי"ב אֲדָר תרכ"ח, כְּשֶׁנִּפְטַר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אַהֲרֹן, הָרַב רַבִּי הִירְשׁ לֵייבּ (הָרַב דִּבְרַסְלֶב) – טָמְנוּהוּ עַל יַד אָבִיו הָרַב רַבִּי אַהֲרֹן, בְּחֶלְקַת הַקֶּבֶר הַנַּ"ל שֶׁהֵכִין אָבִיו עֲבוּר מוֹהֲרַנַ"ת:
תקע: אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הִשְׁאִירוּ מִתְּחִלָּה מָקוֹם פָּנוּי סְבִיב קִבְרוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲמֹד שָׁם וּלְהִשְׁתַּטֵּחַ בִּתְפִלָּה עַל קִבְרוֹ; וְהָיוּ מִשְׁתַּטְּחִים שָׁם מֵחֲמַת שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת נִטְמַן כָּאָמוּר כִּרְצוֹנוֹ בִּתְחִלַּת הַ'בֵּית הַחַיִּים', עַל כֵּן לֹא חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יִצְטָרְכוּ לַעֲבֹר בֵּין קְבָרִים אֲחֵרִים[27]. אָמְנָם בִּשְׁנַת תרע"ג טָמְנוּ שָׁם מִן הַצַּד הָאֶחָד אֶת רַבִּי דָּוִד צְבִי בֶּן רַבִּי שַׁכְנָא בֶּן מוֹהֲרַנַ"ת, עַל פִּי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה[28], וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי נוֹתַר הַמָּקוֹם פָּנוּי:
תקעא: עַל צִיּוּן קָדְשׁוֹ שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת לֹא נֶחְקְקָה שׁוּם תֵּבָה[29], רַק יָצְקוּ יְצִיקַת צֶעמֶענְט[30] קְטַנָּה וַעֲגֻלָּה (כְּעֵין כַּדּוּר) לְאוֹת וּלְצִיּוּן, וְתוּ לֹא[31]; וְכִמְדֻמֶּה שֶׁבִּצְדָדֵי הַצִּיּוּן הָיוּ אַרְבָּעָה עַמּוּדִים[32], וְכָךְ יָדְעוּ הַבָּאִים שֶׁכָּאן הוּא מְקוֹם גְּנִיזַת מוֹהֲרַנַ"ת:
מִכְתַּב הַהִסְתַּלְּקוּת
תקעב: מִכְתָּב שֶׁכָּתְבוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִבְּרַסְלֶב לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁבָּעִיר טְשֶׁעהְרִין מִסִּפּוּר הַהִסְתַּלְּקוּת שֶׁל מְאוֹר עֵינֵינוּ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם מוֹרֵנוּ רַבִּי נָתָן זַצַ"ל מִבְּרַסְלֶב, שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּיוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת שְׁנַת תר"ה:
יוֹם א' פָּרָשַׁת בֹּא, תר"ה לִפְרָט קָטָן, בְּרַסְלֶב.
מִי שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתֵינוּ[33], הַמָּקוֹם יְנַחֲמֵנוּ וְכוּ'.
לִידִידֵנוּ מַחְמַד נַפְשֵׁנוּ ה"ה הַמְפֻרְסָם מוֹרֵנוּ הָרַב אַבְרָהָם דֹּב[34] נֵרוֹ יָאִיר, ולה"ה הָרַבָּנִי הַמְפֻרְסָם מו"ה אַבָּא[35], וּלְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ יִחְיוּ.
הוֹי עַל שִׁבְרֵנוּ, כִּי נִשְׁאַרְנוּ כַּתֹּרֶן בְּרֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה (מלשה"כ ישעיה ל יז), מֵחֲמַת שֶׁנִּטַּל מֵאִתָּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ אֶת הֲדַר עֻזֵּנוּ, עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, מַחְמַד נַפְשֵׁנוּ, אֶת אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי נָתָן הֲרֵינוּ כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ, בְּיוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת [פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ], שָׁעָה קֹדֶם שַׁבָּת.
וְהַתְחָלַת חֲלִישׁוּתוֹ הָיְתָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ מִקֵּץ; וּבְשַׁבַּת חֲנֻכָּה הַקּוֹדֵם[36] כְּשֶׁנִּכְנַס בְּ'שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת' לוֹמַר תּוֹרָה, זֶה הָיָה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה: "אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה חֶרְפָּה לוֹמַר[37], כִּי כָּל 'בַּעַל דַּרְשָׁן' אוֹמֵר זֶה – אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לוֹמַר", וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אִיר זָאלְט וִויסְן אַז מֶע וֶועט זַיין אַ מֵת אוּן אַ גּוֹסֵס, אוּן מֶע וֶועט מוּזְן לִיגְן מִיט דִּי פִיס צוּ דִּי טִיר" – ("שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן לִהְיוֹת מֵת וְגוֹסֵס, וְיִהְיֶה מֻכְרָח לִשְׁכַּב עִם הָרַגְלַיִם אֶל הַדֶּלֶת")[38]; וְאָמַר זֶה בְּמוֹרָא גָּדוֹל. וְאַחַר אָמַר הַתּוֹרָה שֶׁל "חָדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן" (ליקוטי קמא סי' סא) מֵעִנְיַן עֵצוֹת וֶאֱמוּנַת חֲכָמִים וּמֵעִנְיַן לִדְפֹּס סְפָרִים, וּמֵעִנְיַן כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה עִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ שֶׁתִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן (ליקוטי תנינא סי' ז וסי' סח); וְאַחַר כָּךְ הָיָה בְּשִׂמְחָה עַד לִמְאֹד.
וּבְשַׁבָּת אַחַר חֲנֻכָּה[39] הָיָה גַּם כֵּן אוֹרְחִים, וּבְלֵיל שַׁבָּת פָּרָשַׁת מִקֵּץ אָמַר תּוֹרָה עַל הַמְּנוֹרָה, וְרָקַד בְּעַצְמוֹ, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן סִפֵּר מֵעִנְיַן הָעֲבוֹדָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת, וְאָמַר הָעֲבוֹדָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים[40], "עָמַד בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד, נִכְנַס בְּמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס, רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס, אַחַת וְאַחַת וְכוּ'"[41]; וְהַתַּלְמִיד חָכָם גָּדוֹל מִכֹּהֵן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ג טו) "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" (ראה סוטה ד:)[42]. וְקֹדֶם לָזֶה סִפֵּר חֲלוֹם, שֶׁהַחֲלוֹם הַזֶּה מְרַמֵּז עַל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הִסְתַּלְּקוּתוֹ[43].
וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּרָשַׁת מִקֵּץ נִכְנַס לְ'שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת' וְאָמַר תּוֹרָה עַל פָּרָשַׁת מִקֵּץ, וְעַל הַסּוֹף הַתּוֹרָה אָמַר פֵּרוּשׁ עַל מִשְׁנָה (אבות פ"א מ"ו) "עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר", וְאָמַר כָּךְ: "עֲשֵׂה לְךָ רַב", וְאִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הָרַב – "וּקְנֵה לְךָ חָבֵר", פֵּרוּשׁ: תִּתְחַבֵּר אֶת עַצְמְךָ לְהַקֻּלְמוֹס[44]; וְאָמַר הַנַּ"ל בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "מֶען דַארְף זִיךְ מְקָרֵב זַיין צוּ אֵיין רֶבִּי, אוּן אַז סֶע אִיז נִיט דָא קֵיין רֶבִּי – אִיז מֶען זִיךְ מְחַבֵּר צוּ דֶער פֶּען"; וְאַחַר כָּךְ אָמַר הַבְדָּלָה בִּבְכִיָּה גְּדוֹלָה. וּבְאֶמְצַע הַלַּיְלָה נֶחְלַשׁ עַד לִמְאֹד; וּבְכָל יוֹם גָּבְרָה חֻלְשָׁתוֹ[45].
וּבְיוֹם שֵׁנִי בָּא אֵלָיו רַבִּי זְאֵב לְיוּבַּארְסְקֶע[46], וְדִבֶּר עִמּוֹ מֵעִנְיַן רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהִזְהִיר מְאֹד לִסַּע [לְאוּמַאן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה]. וּבַלַּיְלָה אוֹר לְיוֹם רְבִיעִי אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית עָמַדְנוּ לְפָנָיו, וְגַם רַבִּי זְאֵב הַנַּ"ל בָּא גַּם כֵּן וְעָמַד מִן הַצַּד, וְרַבִּי דָּוִד מִטּוּלְטְשִׁין עָמַד לִפְנֵי רַבִּי זְאֵב, וְאָמַר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ לְרַבִּי דָּוִד: "נִיט פַארְשְׁטֶעלְן וֶועלְוְולְן, לָאז עֶר מִיךְ כָאטְשֶׁע אָנְקוּקְן; דֶער רֶבִּי הָאט אַמָאל אוֹיךְ גֶעזָאגְט צוּ אֵיינֶעם: קוּק מִיךְ אָן, סֶע וֶועט פַאר דִיר זַיין אַ טוֹבָה גְּדוֹלָה!" – ("אַל תַּסְתִּיר אֶת רַבִּי זְאֵב, הַנַּח לוֹ לְכָל הַפָּחוֹת לְהַבִּיט עָלַי; גַּם רַבֵּנוּ אָמַר פַּעַם לְאֶחָד: הַבֵּט עָלַי, יִהְיֶה לְּךָ זֹאת לְטוֹבָה גְּדוֹלָה!")[47]; וְכָךְ אָמַר: "מֶע וֶועט זִיךְ מוּזְן צוּם אוֹיף קוּמֶען" – ("נִהְיֶה חַיָּבִים לְהִתְוַעֵד"[48]), הָאט אִים רַבִּי זְאֵב גֶעפְרֶעגְט: "וְואוּ?", הָאט אִים אַדְמוֹ"ר גֶעעֶנְטְפֶערְט: "אוֹיף יֶענֶער וֶועלְט" – (שְׁאֵלוֹ רַבִּי זְאֵב: "הֵיכָן?", הֵשִׁיב לוֹ מוֹהֲרַנַ"ת: "בָּעוֹלָם הַבָּא"). וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר מַעֲשֶׂה נוֹרָא מֵהַסֵּפֶר שֶׁנִּשְׂרַף[49] בְּעֵת שֶׁהָיָה רַבֵּנוּ זַ"ל בְּלֶעמְבֶּרְג, שֶׁכְּשֶׁכָּתַב זֶה הַסֵּפֶר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה – "וְאַחַר כָּךְ יָצָאתִי [כְּמוֹ] מֵהָאִידְרָא"[50]; וְאָמַר שֶׁזֶּה "סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם מַעֲשֶׂה זֹאת".
וּבַלַּיְלָה אָמַר 'חֲצוֹת', וְאַחַר חֲצוֹת, בְּעֵרֶךְ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, תָּפַס קֻלְמוֹס וְכָתַב תּוֹרָה עַל מִשְׁנָה מוֹעֵד קָטָן (פ"א מ"א) "מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד" (ראה ליקוטי הלכות ראש חודש ז אות נ).
וְאַחַר כָּךְ בָּא אֵלָיו רַבִּי מֵאִיר יְהוּדָה, וְאָמַר לוֹ [מוֹהֲרַנַ"ת] בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אֲפִלּוּ מֶען זָאל זַיין דֶער עֶרְגְסְטֶער בַּעַל עֲבֵרָה, אַבִּי מֶען הַאלְט זִיךְ אִין רֶבִּי'ן – וֶועט מֶען בְּוַדַּאי הָאבְּן אַ תִּקּוּן!" – ("אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בַּעַל הָעֲבֵרָה הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר, הָעִקָּר שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ בְּרַבֵּנוּ – אֲזַי בְּוַדַּאי יִהְיֶה לּוֹ תִּקּוּן!").
וּבְיוֹם רְבִיעִי עָמְדוּ לְפָנָיו כַּמָּה אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, וְאָמַר שֶׁ"הָעִקַּר הָעֵסֶק שֶׁלָּכֶם יִהְיֶה לְהַדְפִּיס סְפָרִים, 'יָפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה' (משלי ה טז; ועי' ליקוטי הלכות שם)"; וְדִבֶּר מֵעִנְיַן ע"ב נִימִין (עי' ליקוטי תנינא סי' ח).
וְאוֹר לְיוֹם חֲמִישִׁי, שְׁתֵּי שָׁעוֹת קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, בָּא אֵלָיו רַבִּי מֵאִיר יְהוּדָא וְרַבִּי לֵייבְּ'צִי, וְאָמַר: "הַמַּלְאָךְ 'דּוּמָה' בָּא אֵצֶל הָאָדָם וּמְבַקֵּעַ כְּרֵסוֹ וּמַפִּילוֹ עַל פָּנָיו" (עי' תנחומא תשא סי' לג; זוהר חיי שרה דף קכד. במדה"נ), וְאָמַר: "אוֹי! וּבִפְרָט כְּשֶׁיֵּשׁ רְפוּאוֹת בַּבֶּטֶן – זֶה אֵשׁ לֶהָבָה!"; אַךְ אָמַר: "רַבֵּנוּ זַ"ל בְּוַדַּאי יְתַקֵּן הַכֹּל מֵעַל פָּנָיו".
וּבַבֹּקֶר הֶחֱלִישׁ מְאֹד בִּשְׁעַת תְּפִלָּה, וּבָאָה אֵלָיו הַצַּדֶּקֶת [מָרַת] אָדְל תִּחְיֶה[51] וְאָמְרָה: "לָמָּה תַחֲרִישׁוּ? הֲלֹא צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בִּבְכִיָּה!"; וְהוּא זַ"ל לֹא הִסְכִּים עַל זֶה, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׂוֹנְאִים גְּדוֹלִים (עי' ליקוטי קמא סי' קעד), רַק לִמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרוֹ: שֶׁיֹּאמְרוּ בְּהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁיִּמָּצֵא לוֹ זְכוּת אֵיךְ הוּא כָּתַב דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְסִדֵּר אוֹתָם וְהִדֵּר אוֹתָם, גַּם עַתָּה רוֹצֶה לְהַדְפִּיס, "וְכָל חַיֵּיכֶם תָּלוּי בִּי". וְגַם רַבִּי צְבִי מִטֶּעפְּלִיק[52] בָּא אֵלָיו, וְשָׁאַל אוֹתוֹ אִם כְּבָר קִבֵּל מָעוֹת מֵאָדוֹן, וְאָמַר לוֹ: "תֵּן לִי הַמָּעוֹת שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ הַמָּעוֹת עַד לָעוֹלָם הַבָּא", וְאָמַר: "אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה, וַאֲנִי אֶגְנֹז לְמָעְלָה" (ראה ב"ב יא. ליקוטי קמא סי' יז); וְצִוָּה לוֹ לְהַרְבּוֹת תְּהִלִּים כְּמוֹ שֶׁיֹּאמַר[53].
וְאוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ קָרִינוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי מַעֲשִׂיּוֹת מֵרַבֵּנוּ, מַעֲשֶׂה א' וּב'[54]. וְקֹדֶם אוֹר הַיּוֹם צִוָּה לְהָבִיא לוֹ מַיִם חַמִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ אַמְבָּטִי, וְקֹדֶם שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ הָאַמְבָּטִי דִּבֶּר הַרְבֵּה כִּמְעַט כְּצַוָּאָה לְכָךְ, וְכָךְ אָמַר: "שֶׁצְּרִיכִים אַתֶּם לְהַחֲזִיק אֶתְכֶם בְּיַחַד בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה; וְאַתֶּם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם שְׁלֵימַזְלְנִיקֶעס"[55].
וְאַחַר כָּךְ אָמַר פִּתְאוֹם לְהָעוֹלָם: "שְׁלֹשָׁה צָרוֹת הָיָה בְּטֵבֵת; מַהוּ הַצָּרוֹת?" – וְכֻלָּם לֹא זָכְרוּ, וְאָמַר הוּא בְּעַצְמוֹ: "בּוֹ מֵת עֶזְרָא הַסּוֹפֵר, וְנִכְתְּבָה תּוֹרָה יְוָנִית, [וְסָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלָיִם[56]]"; וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "נַא, אַז עֶזְרָא הַסּוֹפֵר גֵייט אַוֶועק אוּן טְרֵייף פָּסוּל אִיז זִיךְ מִתְגַּבֵּר אַזוֹי פִיל, וִוי סֶע אִיז הַיינְט דָא אֲלָפִים וּרְבָבוֹת טְרֵייף פָּסוּל; נָאר אִיךְ הָאף אַז אֵיין בְּלֶעטְל פוּן דֶעם סֵפֶר מֵרַבֵּנוּ זַ"ל וֶועט זַיין אַ תִּקּוּן אוֹיף אַלְדִינְג. נַא, זָאג אִיךְ אַייךְ אָן אַז אַייעֶר עֻבְדָּא זָאל זַיין אִיר זָאלְט דְּרוּקְן דִּיא סְפָרִים, סֶע זָאל זַיין 'יָפוּצוּ מַעְיָנוֹתֶיךָ חוּצָה', אִיר זָאלְט זַיין שְׁטַארְק מִיט גֶעלְט אוּן מִיט רָצוֹן אוּן מִיט טִרְחָא!" – ("נוּ, כְּשֶׁעֶזְרָא הַסּוֹפֵר מִסְתַּלֵּק וּ'טְרֵף פָּסוּל' מִתְגַּבֵּר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַיּוֹם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת 'טְרֵף פָּסוּל'; אֲבָל אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁדַּף אֶחָד מִסִּפְרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ יִהְיֶה תִּקּוּן עַל הַכֹּל. נוּ, אֲנִי מַזְהִיר אֶתְכֶם שֶׁעֶסְקְכֶם יִהְיֶה לְהַדְפִּיס אֶת הַסְּפָרִים, שֶׁיִּתְקַיֵּם 'יָפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה' (משלי ה טז), שֶׁתִּהְיוּ חֲזָקִים בָּזֶה בְּמָמוֹן וּבְרָצוֹן וּבְטִרְחָה!")[57]. וְאָמַר לִבְנוֹ רַבִּי יִצְחָק נֵרוֹ יָאִיר: "אַתָּה גַּם כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת רוּבַּל כֶּסֶף עַל זֶה; וְאִם לָאו – תֵּן שִׁשִּׁים רוּבַּל כֶּסֶף". וְגַם אָמַר שֶׁיֵּשׁ עֳנָשִׁים קָשִׁים וּמָרִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ, "אוּן צוּם סוֹף גְלוּסְט זִיךְ צוּ קְרִיגְן אוֹיף אַזוֹי אֵיין רֶבִּי?! אוֹי!" – ("וּלְבַסּוֹף מִתְאַוִּים לַחֲלֹק עַל רַבִּי כָּזֶה?! אוֹי!").
וּבַבֹּקֶר הִתְלַבֵּשׁ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין, וְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחוֹת, וְאָמַר סְלִיחוֹת; וּבִשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה בָּכָה. וְאַחַר כָּךְ לָמַד וְסִיֵּם הַ'שַּׁ"ךְ גָּדוֹל'[58]; וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁיִּלְמַד בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ קָטָן, "וָוארוּם סֶע פַאר אַייךְ אַ כֹּחַ" – ("כִּי הוּא טִרְחָה עֲבוּרְכֶם") – הָאט עֶר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה גֶעזָאגְט: "זַייט אִיר מִיר נִיט אַזוֹי גֶעטְרַיי!" – (אָמַר הוּא זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה: "אַל תִּהְיוּ כָּל כָּךְ מְסוּרִים בַּעֲבוּרִי!"). וְאָמַר תְּהִלִּים; וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְנַחְמָן בֶּן עוֹזֵר שֶׁיִּתֵּן לוֹ 'כָּל טוּב', וְלֹא יָדַע מַה הוּא רוֹצֶה – וּפֵרֵשׁ לוֹ: "תֵּן לִי הַתַּנַ"ךְ, זֶה 'כָּל טוּב'!".
וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְפָנָיו עִם כִּנּוֹר וִירַקְּדוּ לְפָנָיו – בְּוַדַּאי יְחַיּוּ אוֹתוֹ. וְאָמַר שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה עוֹד אֲפִלּוּ טֵייא; וְאַחַר שְׁתֵּי שָׁעוֹת אָמַר לִבְנוֹ רַבִּי יִצְחָק: "לֵךְ לַבַּיִת וְטֹל לִי הַ'קּוּכִין' (תַּבְשִׁיל) שֶל שַׁבָּת; רַק שֶׁיִּהְיֶה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא", וְצִוָּה לְהַצִּיעַ שֻׁלְחָן עַל הַכִּסֵּא דַּיְקָא, וְהוּא בְּעַצְמוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יָשַׁב עַל הַתֵּבָה שֶׁל נֵרוֹת, וְאָכַל כַּזַּיִת בְּדֹחַק גָּדוֹל, וּמְעַט רֹטֶב וּמְעַט צִימֶעס[59]. וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה; וּבְתוֹךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אָמַר: "הָרַחֲמָן הוּא יַמְשִׁיךְ לָנוּ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"[60], אוּן הָאט גֶעזָאגְט: "אִיךְ הָאבּ נִיט אִין זִין גֶעהַאט צוּ עֶסְן, נָאר סֶע הָאט גָּאר בַּיי מִיר זִיךְ אִיבֶּער גֶעדְרֵייט אִין דֶער מַחֲשָׁבָה" – (וְאָמַר: "לֹא הָיָה בְּדַּעְתִּי לֶאֱכוֹל, רַק שֶׁמַּחֲשַׁבְתִּי הִשְׁתַּנְּתָה לְגַמְרֵי").
וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח אַחַר נֵרוֹת, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "נֵר שַׁבָּת, וְנֵר יוֹם טוֹב, וְנֵר חֲנֻכָּה – הוּא עִנְיָן אֶחָד"; וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל עִנְיָן זֶה תִּלֵּי תִּלִּין שֶׁל הֲלָכוֹת, פִּלְאֵי פְּלָאוֹת[61], "רַק אֵין לִי כֹּחַ"[62].
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְרַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין פָּסוּק זֶה (בראשית מא נה): "לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ"; "הָעִקָּר הוּא הִתְקַשְּׁרוּת לַצַּדִּיקִים".
וְאַחַר כָּךְ צִוָּה לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לֵילֵךְ לַמִּקְוֶה, וְהָלַכְנוּ לַמִּקְוֶה, וּכְשֶׁבָּאנוּ מִמִּקְוֶה הִתְגַבְּרָה הַחוֹלַאַת עַד לִמְאֹד; וּבָאתָה אֵלָיו הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדְל תִּחְיֶה וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: "וָואס אִיז עֶפֶּעס אַייךְ עֶרְגֶער גֶעוָוארְן?" – ("מַה נַּעֲשָׂה אֶצְלְכֶם גָּרוּעַ יוֹתֵר?"), הָאט עֶר גֶעֶענְטְפֶערְט: "סֶע אִיז מִיט גְרוֹיס חֶסֶד, סֶע מִיט גְרוֹיס חֶסֶד" – (הֵשִׁיב מוֹהֲרַנַ"ת: "זֶה בְּחֶסֶד גָּדוֹל, זֶה בְּחֶסֶד גָּדוֹל").
וְאַחַר כָּךְ לֹא דִּבֶּר עִמָּנוּ יוֹתֵר, רַק שָׁמַעְנוּ שֶׁאָמַר 'יְבָרֶכְךָ', וּבִרְכַּת 'הַמַּפִּיל', וְ'חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ'[63], וּ'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת', וּבָרוּךְ אַתָּה בַּקֹּדֶשׁ אֶחָד.
וְהָעִנְיָן הָיָה בְּעֵרֶךְ אַ שָׁעָה וָחֵצִי; וְהִסְתַּלְּקוּתוֹ הָיָה מַמָּשׁ בִּנְשִׁיקָה, תֵּכֶף אַחַר הַדְלָקַת נֵר שֶׁל שַׁבַּת קֹדֶשׁ. וּבָא לִקְבוּרָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ בְּכָבוֹד גָּדוֹל עַד לִמְאֹד אֲפִלּוּ מֵהַכַּת הַמִּתְנַגְּדִים; וְתוּ אֵין לְהַאֲרִיךְ בִּכְתָב, כִּי הַרְבֵּה דְּבָרִים בָּזֶה, אֲשֶׁר לֹא יַסְפִּיקוּ כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת.
נָא וְנָא יְדִידֵינוּ אַחֵינוּ, חִזְקוּ וְאִמְצוּ לְהַחֲזִיק בֵּית אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, וְגַם לְהַזִּיל זָהָב מִכִּיסְכֶם לְהַדְפִּיס סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, כִּי עַל זֶה הִזְהִיר בְּיוֹתֵר. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְנַחֵם אוֹתָנוּ וִישַׂמַּח אֶת לְבָבֵנוּ הַנִּשְׁבָּרָה, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם יְדַעְתֶּם שֶׁכָּל רְצוֹנוֹ וְכָסְפוֹ רַק לִשְׂמֹחַ בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.
כֹּה דִּבְרֵי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִבְּרַסְלֶב, תר"ה לִפְרָט קָטָן:
[1] הוא רבי נחמן טולטשינער ז"ל.
[2] ראה להלן בחלק ג' סימן תנ"ד שיחה שנאמרה גם כן באותה עת. (רל"י).
[3] ראה לעיל סימן קס"ה כל העניין בארוכה; ולהלן חלק ג' סימן ת"צ תצ"ב.
[4] ראה ב'ליקוטי הלכות' יין נסך ד' אות ו': "מי שקובע עצמו על היין בכל יום, ושותה הרבה בערב ובבוקר בכל ימות החול, עד שבא כמה פעמים לידי שכרות גם בימי החול, ולא די להם בכל זה, כי אם שחולקים מאוד על הצדיקי האמת והנלווים אליהם, וחורקים שינם עליהם מאוד בכל מיני התנגדות וליצנות, עד שמתירין דמם ממש – על זה נאמר 'אל תרא יין כי יתאדם' (משלי כג לא) – שאחריתו דם ממש (ראה סנהדרין ע.), שמתירין לשפוך דם ישראל הכשרים. וזהו (משלי שם פסוק כט) 'למי אוי, למי אבוי, למי שיח, למי פצעים חינם, למי חכלילות עיניים?' – 'למאחרים על היין וכו" (שם פסוק ל), שמרבים מחלוקת מאוד מאוד בישראל, עד שבאים לידי הכאות ופצעים חינם, ומשחיתים ומריבים ומתלוצצים מאוד מכל דרכי הכשרים האמיתיים ההולכים בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים אשר מעולם. ועל זה נאמר (משלי כ א) 'לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם', 'כל שוגה בו', היינו אפילו מי שהוא איש כשר קצת, ואינו מתעורר תיכף על ידי שתיית היין לליצנות גמור, רק ששוגה בו, שעל ידי השתייה הוא שוגה וטועה עצמו עד שמהפך האמת, ועל ידי זה הוא דובר סרה על יראי ה' האמיתיים, כי נדמה לו שנטו מן האמת חס ושלום, אבל כל טעותו ושגגתו בא על ידי ריבוי היין ששותה בכל יום, ועל כן בוודאי גם הוא לא יחכם, בחינת 'כל שוגה בו לא יחכם', כי לא זכה בשתייתו לראש ומוחין וחכמה, רק להיפך כנ"ל, בחינת 'לא זכה – נעשה רש' (סנהדרין שם), אין עני אלא מן הדעת (נדרים מא.), בחינת 'לא זכה – משממו' (יומא עו:), שנתערב ונשתומם דעתם עד שמדברים ומחפים דברי שקר וכזב כאלה על צדיקי אמת וכשרים וישרים ותמימים הנלווים אליהם"; וב'עלים לתרופה' במכתב מאור ליום ה' בחוקותי שנת תקצ"ב: "ברוך השם יתברך אין לנו להתבייש מפניהם כלל בעניין המחלוקת הזה, כי לא עלינו תלונתם כי אם על ה' ועל תורתו הקדושה, ועל הצדיק האמת, צדיק יסוד עולם, אשר כל בית ישראל נשען עליו. יאחזו הם דרכם להרבות בשתייה ובשכרות ולהרבות ימיהם בחגים, ואנחנו בשם אלהינו נזכיר להרבות בתורה ותפילה ואמירת תהלים והתבודדות, ולשמוח בה' ובתורתו ובהצדיק האמת, ונראה דבר מי יקום"; ושם במכתב מיום ד' ויצא שנת תקצ"ו: "גֶעלוֹיבְּט אִיז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַז מִיר רַייסְן נִיט קֵיין הֵיילִיגֶע סְפָרִים, אוּן מִיר לֶערְנֶען נָאךְ זֵיי; בָּרוּךְ הַשֵּׁם מֶע הָאט עֶפֶּעס צוּ לֶערְנֶען. גֶעלוֹיבְּט אִיז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אִיךְ הָאבּ אַייךְ שׁוֹין גֶעגֶעבְּן אַ גוּטֶע יְרוּשָׁה אוֹיף אֵייבִּיג, קֵיין 'עֹשֶׁר' אִין דֶער וֶועלְט קָאן אַזוֹי אַ יְרוּשָׁה נִיט לָאזְן. מִיר הָאבְּן זִיךְ בָּרוּךְ הַשֵּׁם גָארְנִיט צוּ שֶׁעמֶען" – ("תהילה לאל שאין אנו קורעים שום ספרים קדושים, ואנו אף גם לומדים אותם; ברוך ה' יש משהו ללמוד. תהילה לאל כבר נתתי לכם ירושה טובה לנצח, אשר שום עשיר שבעולם לא יכול להשאיר ירושה כזו. אין לנו ברוך ה' בכלל במה להתבייש"); ושם במכתב מיום א' ר"ח אלול תקצ"ט: "אני חפץ ומשתוקק רק להאמת לאמיתו, כי סוף כל סוף יבוא יום פקודתי, וההכרח לשכוב על הארץ, וחרסים יניחו על העיניים, והגוף יתבלה בהקבר ויהיה נעשה עפר רימה ותולעה; ואם כי הוא חרפה וליצנות עתה לדבר מזה, ובפרט כמו שנתרבה עכשיו חסידים 'חכמים' שיודעים חכמות המזיגה בחכמות נפלאות, וכמו שכתוב (ישעיה ה כב) 'הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר" – אך ברוך השם שהפליא חסדו עימי שידעתי כל סוד חכמות אלו – אבל הם שקר וכזב, הבל נידף וכו' (מלשה"כ משלי כא ו), וסוף כל סוף ההכרח ליתן דין וחשבון וכו'. וכל עיקר הרעש והקטיגוריא הגדולה שעלינו הוא מחמת זה שרבינו הגדול זצ"ל רוצה להחיות מתים ופגרים ממש, שנפלו בדעתם מריבוי עוונותיהם העצומים כפגרים ממש, כאשר גם אנכי בעניי יודע מעט בזה, מכל שכן וכל שכן הוא ז"ל בעצמו; וכל הרעש הגדול שעלינו – הכל רק בשביל זה". [רבי פישל ברנשטיין, דיין בירושלים שהיה מנכדי החולקים, התבטא פעם שרואים זאת במוחש, איך שמהמתנגדים נשאר ארון עם בקבוקי יין שרף – "אַ שַׁאנְק מִיט פְלֶעשֶׁער", ואילו מחסידי ברסלב נשארו אוצרות. (רל"י)].
[5] ראה לעיל סימן תע"ב (בהערה) שהחל מאות י"א בהלכות ראש חודש הלכה ז' חיברה מוהרנ"ת לקראת חנוכה תר"ה [וראה שם בסוף ההלכה: "אמר המסדר: מתיבת 'גם' עד כאן, וגם עניין חול המועד המובא באות נו"ן – כתב מו"ר בעל המחבר הזה שני ימים קודם הסתלקותו].
[6] ראה ב'חיי מוהר"ן' סימן קפ"ח: "כשנסעתי עימו לאומאן בסוף ימיו, ודיבר עימי על העגלה דברי תנחומין, כמה שיחות נאות קדושות מאוד המחיין את הנפש מאוד, והבנתי מדבריו הקדושים גודל הרחמנות של השם יתברך, וסוף כל סוף יגלה השם יתברך האמת, וייטיב אחריתנו וכו' – אז עניתי ואמרתי לפניו בהתעוררות הלב: 'אף על פי כן השם יתברך יגמור כרצונו!' – 'גָאט וֶועט פָארְט אוֹיסְפִירְן!'; השיב לי בלשון תמיהה: 'מה הוא זה שאתה אומר שהשם יתברך יגמור? הלא השם יתברך גומר תמיד!' – 'וָואס אִיז 'עֶר וֶועט אוֹיסְפִירְן'? גָאט פִירְט תָּמִיד אוֹיס!'"; וכן הוא ב'עלים לתרופה' במכתב מיום ד' תצוה שנת תקצ"ה: "גָאט פִירְט תָּמִיד אוֹיס!".
[7] ראה במכתב ההסתלקות (לקמן סימן תקע"ב): "ובמוצאי שבת קודש פרשת מקץ נכנס ל'שלוש סעודות', ואמר תורה על פרשת מקץ, ועל הסוף התורה אמר פירוש על משנה (אבות פ"א מ"ו) 'עשה לך רב וקנה לך חבר', ואמר כך: 'עשה לך רב', ואם אין אתה יודע מי הרב – 'וקנה לך חבר', פירוש: תתחבר את עצמך להקולמוס; ואמר הנ"ל בזה הלשון: 'מֶען דַארְף זִיךְ מְקָרֵב זַיין צוּ אֵיין רֶבִּי, אוּן אַז סֶע נִיט דָּא קֵיין רֶבִּי – אִיז מֶען זִיךְ מְחַבֵּר צוּ דֶער פֶּען', ואחר כך אמר הבדלה בבכיה גדולה. ובאמצע הלילה נחלש עד למאוד, ובכל יום גברה חולשתו".
[8] ראה להלן סימן תקע"ב במכתב סיפור הסתלקות מוהרנ"ת: "וקודם לזה סיפר חלום, שהחלום הזה מרמז על הסתלקותו".
[9] זה הלשון שם: "אמר לי: 'האתה תהיה במרה שחורה? אתה מחוייב להיות בשמחה תמיד!'; בפירוש אמר לי כן: 'דּוּ זָאלְסְט נָאךְ זַיין אִין דֶער מָרָה שְׁחוֹרָה? דּוּ בִּיסְט מְחֻיָּב מְשֻׁנֶּה פְרֵיילִיךְ צוּ זַיין!'. גם אמר לי: 'דּוּ זָאלְסְט זִיךְ לָאזְן אַרָאפְּוַוארְפְן?!' – ('שאתה תניח את עצמך ליפול?!'). גם אמר לי: 'סֶע וֶועט זִיךְ נָאךְ טָאן; בְּרוּדֶער, הַאלְט זִיךְ!' – (עוד יעבור; אחי, אחוז עצמך!'). גם אמר לי: 'ה' עימך וכו", 'שְׁרֶעק זִיךְ נִיט!' – ('אל תפחד!')"; וראה עוד 'עלים לתרופה' במכתב ממוצאי שבת שירה תקצ"ה: "ובפרט שרבינו ז"ל אמר אלי בפרטיות 'גאט איז מיט דיר, ביי דיר, שרעק דיך ניט'!"; וראה עוד שם מכתב מיום ו' ערב שבת קודש בלק שנת ת"ר; ליקוטי תנינא סימן ז' אות ז', ושם סימן ס"ח.
[10] אמנם יצויין שאת מעשה החלום הזה לא שמענו מרבי אברהם ב"ר נחמן אשר כל דבריו הם דברי קבלה. (רל"י).
[11] וראה להלן חלק ג' סימן תשצ"ג; לקמן סימן תקע"ב (מכתב ההסתלקות).
[12] ראה גם ב'שיחות וסיפורים' סימן מ"ד: "כי הוא [רבי נחמן טולטשינער] אשר אמר עליו מוהרנ"ת ז"ל בפני רבי אהרן בן רבי אברהם חיים מאומאן בזה הלשון: 'אני מכין את הכל עם העט, ואחר כך יוכל גם רבי נחמן טולטשינער להנהיג את הגלגל' – 'אִיךְ גְרֵייט צוּ אַלְצְדִינְג מִיט דֶער פֶּען, דֶער נָאךְ וֶועט נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער אוֹיךְ קֶענֶען פִירְן דָאס רֶעדְל'".
[13] ראה במדרש רבה במדבר פרשה י"ב סימן פ"ט: "'ויהי ביום כלות משה וגו" (במדבר ז א) – הדא הוא דכתיב 'נוצר תאנה יאכל פריה וגו", מדבר ביהושע שהוא שימש את משה, כמה דתימא (שמות לג יא): 'ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האוהל'".
[14] עיקר הכוונה בזה, שמוהרנ"ת לא וויתר עד נשימתו האחרונה לצאת ידי חובת ה'תמימות ופשיטות' שהורה לנו רבינו, וכאומר: רוצה אני רק את האמת הזאת, רק את האמת הנצחית הזאת של רבינו שהיא אמת לדורי דורות, עד ביאת המשיח. ואי אפשר לנו לצייר בדיבור איך נראה תמימות אמיתית, מה שראינו עוד מהזקנים באומאן שהכירו את מוהרנ"ת ז"ל, שאור התמימות היה מאיר על פניהם, ועכשיו לא נמצא כזאת; ועוד בזמננו באומאן כבר היו אומרים לנו הזקנים דאז, שאם היו נמצאים עתה עימנו הזקנים מדור העבר – לא היו מכירים כבר את העניין של רבינו, שהוא דרך של תמימות ופשיטות, שפלות ודרך ארץ בין אדם לחבירו, עד שאין ניתן לצייר זאת. ובשבת נחמו האחרון באומאן, כשאמר אז רבינו התורה של 'פראסטיק' (ליקוטי תנינא סימן עח), אמר אז כמתגעגע: "אַיי, אַיי, פְּרָאסְטִיק"; והפירוש הפשוט של 'פראסטיק' – הכוונה לאיש תמים ופשוט, אשר מקיים את עצותיו הקדושות של הצדיק בלי שום חכמות כלל, ורבינו אשר זכה למעלה זאת של 'פראסטיק' בתכלית השלימות, הוא מלמד אותנו שזה האדם שהוא איש צדיק וקדוש, ויחד עם זה הוא בעיני רוחו גם כן 'פראסטיק' – זה הדבר חשוב מאוד מאוד שם למעלה. וה'בעל דבר' רוצה להכניס בלב אנשי שלומנו חכמות גם בענייני רבינו ז"ל, לאבד מהם את החן האמיתי של רבינו ז"ל, שדרכו היא רק דרך של תמימות ופשיטות בלבד. ואנשי שלומנו היו אומרים שכשמגיעים בתפילת ראש השנה לתפילה "עוד יזכור לנו אהבת איתן וכו'" – היו מכוונים בתיבות "ובזכות התם" על רבינו הקדוש, שהוא ה'איש תם' המבואר ממנו ב'סיפורי מעשיות' במעשה מחכם ותם (מעשה ט), שאף על פי שזה ה'תם' ידע לשונות ונהיה שר גדול על כל השרים וכו', אף על פי כן המשיך להתנהג רק בתמימות ובפשיטות, וזה הדבר חשוב מאוד שם למעלה – "פְלֶעגְן אוּנְזֶערֶע לַייט זָאגְן, בַּיי 'וּבִזְכוּת הַתָּם' הָאט מֶען אִינְזִין דֶעם רֶבִּי'ן, דָאס אִיז דֶער תַּם וָואס אִיז גֶעוָוארְן דֶער גְרוֹיסֶער מִינִיסְטֶער, עֶר הָאט דָאךְ שׁוֹין גֶעקֶענְט לְשׁוֹנוֹת, עֶר הָאט אַלֶעס גֶעקֶענְט, אָבֶּער גֶעפִירְט הָאט עֶר זִיךְ נָאר 'בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת', דָאס אִיז זֵייעֶר גְרוֹיס". (רל"י).
[15] ראה לעיל חלק א' סימן ש"א.
[16] להלן חלק ג' סימן קס"א, עיין שם, וראה לעיל סימן קי"ז בהערה..
[17] וזאת מלבד המבואר בדברי הפוסקים שאין מזדרזין אצל גדולים (ראה שו"ע יו"ד סימן שנ"ז ס"ב ובש"ך שם); גם מובא שאצל צדיקים אין עונש של 'חיבוט הקבר' אף שלא באו לקבורה באותו יום (עיין שער הגלגולים הקדמה כג). (רל"י); וראה עוד 'ימי מוהרנ"ת' חלק א' סימן ס"ו: "ואני לא רציתי לזרז שיוציאו אותו לקבורה מיד, כי היה צר לי מאוד פרידתו, וגם כי מבואר בשולחן ערוך שעל אביו ורבו אין הזריז משובח".
[18] התורה בליקוטי תנינא סימן ז' על הפסוק "כי מרחמם ינהגם" נאמרה בשבת חנוכה שנת תק"ע, היא השנה האחרונה לימי חייו של רבינו הקדוש ז"ל, ורימז בה רבינו את סמיכת ידיו על מוהרנ"ת ז"ל; ועיין עוד בזה ב'פרפראות לחכמה' ליקוטי קמא סימן ו' אות ט"ו וסימן ס"א אותיות י"ז י"ח; ובערך 'ידי הכתיבה וידי הסמיכה', לעיל מסימן קנ"א והלאה.
[19] "דערפאר טאקע תלמידי רבינו האבן נישט אליין געוואוסט וואס רבי נתן רעדט, זיי האבן דאך אלע געווען פריער'דיגע תלמידים, רבי יודל איז מקורב געווארן נאך פאר ארץ ישראל, רבי שמואל אייזיק אויך פאר ארץ ישראל, רבי בער פאר ארץ ישראל רבי אהרן דער רב פאר ארץ ישראל, כמעט אלע תלמידים מקורב געווארן פריער, און רבי נתן איז געווען פון די לעצטע תלמידים, ער איז מקורב געווארן אין ברסלב פון די לעצטע און די שפעטסטע, דאס האט ער געזאגט: ער איז געקומען שפעטער און געמאכט בעסער פון אונז, ווייל ער האט עפעס אזוי דערקענט דעם רבי'ן מיט אזא מין עמקות אז ס'איז אזא מין זאך, א נייע זאך!" – "לכן באמת תלמידי רבינו בעצמם לא ידעו [מאין למוהרנ"ת התבערה הגדולה כל כך], הם הרי כולם היו תלמידים שהתקרבו לרבינו לפניו, רבי יודל התקרב לרבינו עוד קודם ארץ ישראל, וכן רבי שמואל אייזיק התקרב קודם ארץ ישראל, רבי בער מטשערין עוד קודם ארץ ישראל וכן הרב רבי אהרן מברסלב קודם ארץ ישראל, כמעט כל התלמידים התקרבו לפני מוהרנ"ת, ומוהרנ"ת היה מהתלמידים האחרונים, הוא התקרב מאוחר בהיות רבינו כבר בעיר ברסלב ובין האחרונים שבין המקורבים אליו, וזה מה שהתכוין הרב רבי אהרן באמרו: הוא התקרב אחרי כולנו והצליח ועשה טוב יותר מכולנו, בהתכוונו שמוהרנ"ת הכיר ברבינו ז"ל בעמקות כזו, שזה כזה דבר, כזה דבר חדש". (רל"י).
[20] וראה להלן בערך 'רבי יהושע מזשערין', שציווה רבינו למוהרנ"ת לנסוע לזשערין ולמסור לרבי יהושע פיתקא עם שם של שש אותיות, אשר באמצעות שם זה יוכל רבי יהושע לבוא לרבינו אחר הסתלקותו; ומוהרנ"ת שם בזכרונו שם זה, וכשדיבר מוהרנ"ת עם רבינו בעניין השמות שמסר לו, כי כן היה דרכו לספר כל ענייניו לרבינו, אמר לו רבינו: "דָאס אִיז נִישְׁט פַאר דִּיר" – "זה לא עבורך" – ומיד שכח מוהרנ"ת את תוכן הפיתקא. ומוהרנ"ת היה אומר על זה שזהו כמו שהיה רבינו מרמז ואומר לו שגם למעלה לא יצטרך להזדקק לשמות, כי גם מבלעדיהם יוכל לבוא לרבינו. (רל"י).
[21] ועיין בזוהר שמיני דף ל"ט: "אמר: אנא שמענא דמאן דאשתדל באורייתא ודביק בה, וההיא מילה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא, לארמא קלא, דכתיב (משלי א כא) 'בראש הומיות תקרא', לארמא רינה דאורייתא (דלעיל מינה כתיב 'חכמות בחוץ תרונה'), ולא בלחישו, 'כיין הטוב' (שיר השירים ז י) – כחמר טב דלא שתיק, והוא עתיד לארמא קלא כד יפוק מהאי עלמא, 'הולך לדודי למישרים' (שם) – דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ולא ישתכח דימחי בידוי וכו'".
[22] ומה שישנם האומרים שלא היה בכוח הרב לילך, וביקש שיעבירו המיטה דרך ביתו, והיה מאויים אז מאוד וכו' – סיפור זה איננו נכון כלל. כמו כן לא שמענו אודות איזה שבח מיוחד ששיבח אז הרב את מוהרנ"ת. (רל"י).
[23] לא עשו הספדים וכיוצא, אלא שכל אחד מאנשי שלומנו בפרטיות שיבחו באיזה דבר, כי אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא בא לשמוע את הדברים שמדברים על הנפטר. (רל"י); וראה להלן בחלק ג' סימן תשע"ה: "אחריהדפסת ה'סיפורי מעשיות' אמר מוהרנ"ת: 'לשבח גדול יהיה לי שיאמרו אחר הסתלקותי 'דָא טְרָאגְט מֶען דֶעם וָואס הָאט גֶעדְרוּקְט דֶעם סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת' – 'כאן בלוויה זו נושאים את זה שהדפיס את הספר 'סיפורי מעשיות"'; וכן קיים רבי נחמן טולטשינער".
[24] ראה 'ביאור הליקוטים' סימן כ"ב מפתח י"ד; וב'חכמה ותבונה' סימן א': "אור ליום יו"ד טבת נ'ר' ד'ת' לפ"ק, יאר צייט של מורנו מוהרנ"ת ז"ל אשר מתחיל שנת החמישים מהסתלקותו הקדוש, בהתגלות אור הלבנה (מהתכסותה שהיתה עד הנה) לקדשה בלילה הזאת, נתעוררתי ונזכרתי כי הוא הלילה והיום שנתעלה מאור תלמידו למאור שנת הנו"ן בתקופת השנים כמובן מדבריו הקדושים (שיש מקיפים והשגות שהם בחינת 'שנים', ליקוטי תנינא סימן ז'). ועוד שמתי אל ליבי מה שמובן מהם בדבר המאמר רבותינו ז"ל (ראה סוטה יג:) 'כד מית משה רבינו עליו השלום צווח קוב"ה: וי, 'מי יקום לי עם מרעים' (תהלים צד טז)', ועפ"י המובן מדבריו הקדושים בעל פה (שהבאתי בספר 'כוכבי אור' חלק ג', עיין שם), נראה מבואר על אודות התלמיד והל'מד [ב'ן נ'פתלי ה'ירץ] (אותיות 'לבנה'), שהוא שנתייחד ליו"ד המחשבה שברבו, וביחד הם אותיות ב'י'נ'ה' (כייחוד החמה והלבנה שבצירוף 'לי' המובא בהתורה 'וידבר וכו" ליקוטי תנינא סימן צ"א שבעניין המאמר חז"ל הנ"ל, עיין שם), למעלה משאר כל תלמידיו הקדושים וכו'", עיין שם.
[25] "ומה אם מעבירים 'נפטר' דרך מוהרנ"ת הרי זו טובה בעבורו – כל שכן אם יעבור אדם 'חי' דרך מוהרנ"ת!" – "אִיז מַה דָאךְ אַז מֶען פִירְט דוּרְךְ אַ 'נִפְטָר' אִיז אַ טוֹבָה – אַ 'לֶעבֶּעדִיגְן' אִיז אַ וַדַּאי אַ טוֹבָה!". (רל"י).
[26] וראה להלן חלק ג' סימן קנ"ד.
[27] רבי אברהם ב"ר נחמן לא הלך בשום פעם לבית הקברות, אף לא להשתטח על קבר אביו (ראה לעניין זה לעיל בחלק א סימן תשה, ושם בהערה), וזאת מחמת שקבורים וטמונים בסמוך לאביו אנשים אחרים (גדולים היו נזהרים בדבר זה, וראה לעניין זה גם ב'מגן אברהם' או"ח סימן תקנט ס"ק טו), והיה רבי אברהם אומר שכשרוצה לילך על קבר אביו – אזי הולך הוא על ציון רבינו, כי בוודאי אביו נמצא אצל רבינו ז"ל – "דֶער טַאטֶע אִיז גֶעוִויס בַּיים רֶבִּי'ן!"; אמנם לציון מוהרנ"ת ז"ל כן היה רבי אברהם הולך, מן הטעם המבואר בפנים. (רל"י).
[28] ראה המעשה בערכו של רבי דוד צבי, להלן סימן תר"מ.
[29] ראה לעיל בחלק א' סימן תרס"ו שעל ציון קדשו של רבינו הקדוש לא היה חרוט בשום זמן שום דבר, וכאשר היה כן גם על מקום ציונם של הבעל שם טוב הקדוש ושל תלמידו הרב הקדוש רבי וואלף קיצע'ס, ושאר צדיקים, שלא נחרטה על מקום גניזתם שום תיבה. (רל"י).
[30] מלט.
[31] ושמענו אומרים שבשנים שאחרי עלותנו לארץ ישראל, כבר נחקק שמו של מוהרנ"ת על ציון קדשו. (רל"י).
[32] ובמקום קבורת רבי אהרן הרב דברסלב ובנו רבי הירש לייב, שם היו גם כן ארבעה עמודים, אשר עליהם התקינו איזו סככה. (רל"י).
[33] ראה תנחומא מקץ סימן י"ב; רש"י בראשית מ"ג י"ד.
[34] הוא רבי אברהם בער'ניו נכד רבינו, ראה אודותיו לעיל בערכו בחלק א' סימנים ת"י – תי"ט.
[35] הוא הנגיד רבי אבא'לע תלמיד מוהרנ"ת, ראה אודותיו בערכו.
[36] פרשת וישב, כ"ו כסלו.
[37] ראה 'עלים לתרופה' במכתב מיום ר"ח אלול תקצ"ט: "האמת הוא אמת, ואני חפץ ומשתוקק רק להאמת לאמיתו, כי סוף כל סוף יבוא יום פקודתי, וההכרח לשכוב על הארץ, וחרסים יניחו על העיניים, והגוף יתבלה בהקבר ויהיה נעשה עפר רימה ותולעה; ואם כי הוא חרפה וליצנות עתה לדבר מזה וכו'", עיין שם.
[38] ראה ב'שיחות הר"ן' סימן פ"ג: "בעניין היראות והפחדים, שאדם מתיירא ומתפחד על פי הרוב מכמה דברים או מבני אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל, והדבר נראה שרק בסוף, כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת – אז יהיה לו יישוב הדעת באמת, ויסתכל על עצמו ויראה האמת, שכל היראות והפחדים שהיה מתיירא מאיזה בני אדם שעמדו כנגדו היה הכל שטות והבל, ובחינם היה לו יראות ופחדים מהם, כי מה יעשה לו אדם; וכן לעניין התאוות, כי אז יראה היטב אשר בחינם כילה בהבל ימיו ובשטותים ובלבולים כאלו, ומי הכריח אותו לזה וכו', כי רק אז יראה האמת היטב היטב"; וב'חיי מוהר"ן' סימן שנ"ד: "ענה ואמר: 'על שני כיתות אנשים יש לי רחמנות גדול עליהם: על אלו אנשים שהיו יכולים להתקרב אלי ואינם מתקרבים, ועל אלו המקורבים אלי ואינם מקיימים את דברי. כי אני יודע שיהיה עת, בעת שיהיה האדם מונח על הארץ עם רגליו אל הדלת, אז יסתכל על עצמו היטב, ויתחרט מאוד מאוד על שלא זכה להתקרב אלי, או שלא קיים את דברי, כי אז ידעו שאם היו מקורבים אלי ומקיימים את דברי – לא היה שום דרגא בעולם שלא הייתי מביאם לאותה המדריגה; אבל לא יועיל אז".
[39] פרשת מקץ, ד' טבת.
[40] ראה כעין זה בקונטרס ימי התלאות (הובא לעיל בסימן קעד): "כל מקרא ומקרא מדברי התנ"ך, כשהיה [מוהרנ"ת] מוציאו מפיו – ממש היה נדמה להשומע כאילו הנביא בעצמו קורא וצועק את אלה הדברים".
[41] וראה 'ליקוטי הלכות' קריאת שמע ד יג.
[42] ראה להלן בחלק ג' סימן תצ"ב: "על שבת שלפני פטירתו בא אליו שנית רבי עקיבא זאב, ובליל שבת אחר הסעודה דיבר עוד הפעם מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בהתלהבות גדול ונורא, והזכיר אז כמה תיבות מהפיוט שבסדר העבודה: 'נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד', ועוד כמה תיבות; ובשבוע שאחר זה נפטר, ויצאה נשמתו באלה התיבות: 'חנון המרבה לסלוח', ביום העשירי לחודש טבת".
[43] ראה לעיל סימן תקנ"ט.
[44] כלומר שה'קנה', הקולמוס, הוא יהיה לך ל'חבר' – דהיינו על ידי הספרים שנכתבו בו (עיין 'ליקוטי הלכות' ראש חודש ז אות נה); וראה בפירוש המיוחס לרש"י על מסכת אבות שם: "'וקנה לך חבר' – אמרי לה: ספרים".
[45] ראה לעיל סימן תקנ"ז.
[46] הוא רבי זאב וואלף פייגה'ס מטירהאוויצע, תלמיד רבינו; וראה עוד לעיל חלק א' סימן רל"ח.
[47] ראה בליקוטי תנינא סימן ע"ב: "דע שלראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאוד וכו', כי על ידי שזה החכם הכולל רואה אותו ומסתכל בו, על ידי זה מתנוצץ מוחו, ועל ידי שמתנוצץ מוחו, על ידי זה מקבל גדולה", עיין שם, וב'פרפראות לחכמה' על תורה זו אות ד'; וראה ב'שיחות וסיפורים' סימן נ"ו: "והשעה הזאת שנתוועד [רבי יהודה אליעזר] עם רבינו ז"ל היתה קודם סעודתו, וציווה עליו רבינו ז"ל שיסעוד איתו יחדיו, ואמר לו רבינו ז"ל: 'בכל הבטה והבטה שאביט עליך – איטיב עמך' – 'וֶועל אִיךְ דִיר אַ טוֹבָה טָאן'"; גם ראה בערך 'רבי ליפא', שאמר לו רבינו: "קוּק מִיר אָן" – "הסתכל עלי וכו'"; וב'חיי מוהר"ן' סימן ש"ג: "אמר לעניין מי שזכה להיות אצלו, שבכל פעם ופעם שזכה האדם להיות בביתו, וכל הסתכלות והסתכלות שזכו להסתכל עליו – הכל אינו נאבד לעולם".
[48] ראה 'עלים לתרופה' במכתב מורנו רבי נפתלי מיום ה' תצא: "ידעתי בקבלה אמיתית אשר בסוף כל סוף, ככלות בשרנו ושארנו והרוח תשוב אל האלקים וכו' (מלשה"כ קהלת יב ז), אז נתוודע כולנו יחד במקום חיותנו ז"ל"; ושם במכתב מוהרנ"ת מיום ד' תצוה שנת תקצ"ה: "בהשם יתברך חסינו, כי לא יעזוב אותנו לעת זקנתנו, ויראו שונאינו ויבושו, ובעת פקודתנו לאורך ימים ושנים ייאסף נפשותינו בין אנשי רבינו ז"ל, ולא נבוש ולא ניכלם לנצח".
[49] אין הכוונה שמוהרנ"ת סיפר להם איזה מעשה נורא שהיה כתוב בספר הנשרף, רק שסיפר להם דבר זה המבואר כאן בפנים, דהיינו שכתב זה הספר בשלוש שעות ומחצה ואחר כך יצא כמו מהאידרא. (רל"י).
[50] "רֶבִּי נָתָן הָאט גֶעזָאגְט אַז עֶר אִיז אַרוֹיסְגֶעגַאנְגֶען וֶוען עֶר הָאט גֶעֶענְדִּיגְט מַעְתִּיק זַיין, אַזוֹי וִוי רֶבִּי אַבָּא אִיז אַרוֹיסְגֶעגַאנְגֶען פוּן דִי אִידְרָא" – "מוהרנ"ת אמר שכשיצא מאת רבינו אחרי שגמר להעתיק את הספר הנשרף, כמו שיצא רבי אבא מהאידרא". (רל"י).
[51] בת רבינו ז"ל.
[52] הוא רבי צבי בן רבי נתנאל הכהן טעפליקער, תלמיד רבינו.
[53] ראה 'שיחות הר"ן' סימן קמ"א.
[54] וראה לעיל סימן תק"ס.
[55] אחד שיש לו רכוש והון רב אשר יכול הוא לחיות בו חיים טובים, ותחת להשתמש באוצרותיו הוא מסתובב בעצלות וברפיון ידיים, והוא מוזנח ('נָאכְגֶעלָאזְט'; 'אראפגעלאזט') – זה האיש נקרא 'שלימזל'; כמו כן אנו, שיש לנו רכוש והון רב מרבינו הקדוש, ואם אין אנו משתמשים חלילה כראוי בעצותיו ובשמירת הזמן וכו' – הרי שאנו שלימזלניקעס. (רל"י); ראה עוד במכתב מרבי נתן ב"ר יהודה מיום ד' יתרו שנת תרמ"א: "רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש שנאו מאוד וגינו מאוד מי שהוא שלימזלניק".
[56] בהעתקות המכתב איתא כאן "ונבקעה העיר", אך נראה ברור שהיא טעות המעתיק, שהרי מפורש בדברי חז"ל (ר"ה יח:) שבי"ז בתמוז הובקעה העיר, ואילו בעשרה בטבת סמך מלך בבל על ירושלים; וראה ב'ליקוטי הלכות' קריאת שמע ד' אות י"ב: "וזהו בחינת עשרה בטבת, בחינת השלוש צרות שאירעו בטבת שחושב שם בהסליחות ('אזכרה מצוק'), שמת עזרא הסופר, ונכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והתחיל חורבן בית המקדש וכו'", עיין שם; ושם תענית ד' אות ד': "וזה בחינת השלוש צרות שאירעו בטבת, שאז התחלת חורבן בית המקדש, כמו שכתוב (יחזקאל כד ב): 'כתוב לך את עצם היום הזה', והם נזכרים בסליחות של עשרה בטבת, שנכתבה התורה יוונית, ומת עזרא הסופר, ואז סמך מלך בבל וכו', שהוא התחלת החורבן; כי כל אלו הצרות תלויים זה בזה וכו'", עיין שם; ועיין עוד לקמן בהערה הסמוכה.
[57] וראה ב'פרפראות לחכמה' על ליקוטי קמא סימן ס"א: "ובזה תבין דבר נפלא ונעלם בהנהגת השם יתברך והשגחתו הקדושה, מה שפטירתו של הרב רבי נתן ז"ל בעצמו היה בעת עוסקו לחדש חידושי תורה על מאמר זה של 'חדי רבי שמעון' הנ"ל, היינו בעת שעסק לחדש בהלכות ראש חודש הלכה ז', ושם מובן גם כן הרבה מהנ"ל, ועיין שם גם מעניין ידי הסמיכה וידי הכתיבה וכו', כי אחר פטירתו ז"ל צריכין להשתדל ביותר לילך עם מאמר 'חדי רבי שמעון' הנ"ל ולקיים ככל הכתוב כנ"ל. ובזה תבין קצת דבריו הקדושים שאמר ביום הסתלקותו הקדוש שהיה ביום שישי ערב שבת קודש עשרה בטבת שנת תר"ה, וקודם אור הבוקר עמדו לפניו קצת מאנשי שלומנו, ושאל אותם: 'מה היו השלושה צרות שאירעו לישראל בחודש טבת?' – והתחיל בעצמו לחשוב אותם, היינו מה שסמך מלך בבל על ירושלים, ומה שמת עזרא הסופר, ומה שנכתבה התורה יוונית; ואמר להם בזה הלשון: 'כבר מבואר בעניין זה בחידושי שכל השלוש צרות הם מבחינה אחת (ר"ל בהלכות תענית הלכה ד' המיוסדת גם כן על עניין מאמר זה של 'חדי רבי שמעון' הנ"ל), כי עזרא הסופר היה כותב ספרים הקדושים, היינו ספרי תורה הקדושים, והיה ממשיך הארה גדולה בכתב ישראל, וכשמת ונסתלק – אזי נחלש כתב ידינו, וניתן תוקף לכתבים שלהם, עד שגם התורה הקדושה נכתבה בכתב יוונית, ועל ידי זה נתגרשין ישראל מארצם, כנזכר לעיל שעל ידי פגם אמונת חכמים אין שלימות להתורה כביכול, ואין יכולין להמשיך ההמתקה מבחינת קדשי קדשים, ועל ידי זה נחלש כתב ידינו וניתן תוקף לכתבים שלהם, וגוזרין גירוש על ישראל, שזה בחינת השלוש צרות הנ"ל, מיתת עזרא הסופר, שזה בחינת ביטול כתב ידינו, וניתן כוח לכתבים שלהם, שזה בחינת מה שנכתבה התורה יוונית, ונתגרשו ישראל מארצם, שזה בחינת התחלת החורבן שהיה בטבת. והאריך אז בעניין זה קצת לבאר ביותר ממה שכתוב שם בהלכות תענית הנ"ל, כי יש גם עכשיו אנשים צדיקים שעוסקים בזה, לכתוב ספרים קדושים הבנויים על יסוד תורתנו הקדושה ועל יסוד אמונת חכמים בשלימות, ועל ידי ספרים הקדושים אלו נשלמת התורה בשלימות גדול עד שמקבלת מחכמה עילאה, בחינת אבן שתיה, קדשי קדשים, ומשפעת לכל החכמות, שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים כנ"ל, והצדיקים האלו הם בחינת עזרא הסופר שהיה כותב ספרי תורה הקדושים בקדושה גדולה, וכשנסתלקין חס ושלום אלו הצדיקים אזי מתחילין להתגבר ולהתפשט החיבורים של החכמות חיצוניות אשר נתחברו על ידי הקלי עולם, אשר הם בהיפוך ממש מבחינת אמונת חכמים, כי הם הם עיקר המלעיגים על דברי חכמים, עד שרוצים להטות גם דעת תורתנו הקדושה אל שטות חכמתם הרעה והמוטעית שנקראת בלשון חז"ל חכמת יוון (ראה סוטה מט: בבא קמא פב: פג. ועוד), שזה בחינת מה שנכתבה התורה יוונית, וזה גורם עיקר החורבן והגלויות וכל הצרות רחמנא ליצלן. ואמר בזה הלשון בלשון אשכנז: 'אַז עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וֶוערְט נִסְתַּלֵּק, זֶענֶען זֶעךְ מִתְגַּבֵּר וְכוּ" – ('כשעזרא הסופר מסתלק, ואזי מתגבר וכו") כנ"ל, והאריך קצת בעניין זה, איך שבעוונותינו הרבים מתפשט האפיקורסות בעולם, והעיקר הוא רק על ידי פגם אמונת חכמים וכו'. וסיים: 'אך על כל זאת 'אתה מרום לעולם ה", כי עלה אחת ודף אחד של החיבורים והספרים הקדושים שנתחברו על ידי הצדיקי אמת בעלי אמונת חכמים בשלימות, יכריע ויעמוד נגד כל החיבורים הרעים שנתחברו על ידי המלעיגים על דברי חכמים; על כן למען השם תראו להתחזק ולהתאמץ בזה בכל האפשר, להדפיס את הספרים קדושים הנ"ל (כי אז היו כל דבריו הקדושים ז"ל בכתיבת יד עדיין, ולא נדפס בימיו רק חלק ראשון מה'אורח חיים'), ולפרסמם בישראל, למען יוכלו הכשרים לעמוד ולהתחזק באמונתם הקדושה בשלימות'. ובשעה שדיבר מזה לא הבינו עדיין תכלית המכוון כל כך, עד אחר שראו שנסתלק ביום זה עצמו, אז הבינו למפרע קצת כוונת דבריו הקדושים ז"ל עד היכן מגיעים וכו'", עיין שם עוד בארוכה.
[58] 'שולחן ערוך' גדול עם פירוש הש"ך.
[59] ירק מתוק.
[60] ראה ב'ליקוטי הלכות' ציצית ה' אות ט"ז: "וזהו בחינת כוס של ברכת המזון וכו', ועל כן עיקר ברכת המזון הוא על ידי ארץ ישראל, כמו שכתוב (דברים ח י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו", כי ארץ ישראל הוא על ידי 'כוח מעשיו' (תהלים קיא ו), בחינת 'בראשית ברא אלקים וכו" (בראשית א א), ועל כן אחר האכילה, שאנו צריכין לברר האכילה שתהיה בבחינת 'מזונא דנשמתא', על כן אנו מברכין אותו יתברך 'על הארץ הטובה', שהוא ארץ ישראל, ועל ידי זה אנו ממשיכין עלינו קדושת ארץ ישראל, ועל ידי זה נתעורר השיר שיתער לעתיד כשיחדש את עולמו בבחינת ארץ ישראל וכו'", עיין שם; וראה גמרא ברכות דף מ"ו ע"א; טור 'אורח חיים' סימן קפ"ט ו'פרישה' שם אות ט'; 'בן איש חי' שנה א' פרשת חוקת אות י"ח; וכתב בספר 'פסקי תשובות' (או"ח שם ס"ב): "ובקשות ה'הרחמן' שאומרים וכו' – חזינן שאין חשש הפסק בין ברכת המזון לברכת הכוס על ידי שמוסיפים עוד בקשות ותחינות, ובמרוצת הדורות הוסיפו עוד כהנה וכהנה בנוסחאות ספרד ואשכנז, וכן יש רשות לכל אדם להוסיף עוד בקשת צרכיו הפרטיים וכדומה, כי השולחן מזבח כפרה הוא, ועת רצון הוא לבקש מהשם יתברך שימלא משאלות ליבו וכו'", עיין שם.
[61] ראה 'ליקוטי הלכות' ראש חודש הלכה ז' בסופה (הובא לעיל בסימן תקנא); [וראה עוד לעיל סימן קנ"ז וסימן תקנ"ב].
[62] ראה להלן (חלק ג סימן תנד) שגם הוסיף אז מוהרנ"ת ואמר לבתו מרת חנה צירל: "יֶעדֶע אִידִישֶׁע טָאכְטֶער זָאל אִינְזִינֶען הָאבְּן בַּיים לֶעכְט בֶּענְטְשְׁן: אַזוֹי וִוי זִי צִינְדְט אָן דָאס לֶעכְט, אַזוֹי זָאל דֶעם רֶבִּינְ'ס אוֹר לַייכְטְן אִין אַלֶע עוֹלָמוֹת" – "שכל בת ישראל תכוין בעת הדלקת הנרות (לכבוד שבת ויום טוב): שכשם שהנרות הללו מאירים, יאיר כמו כן אורו של רבינו בכל העולמות". (רל"י).
[63] ראה ב'כוכבי אור' חלק 'חכמה ובינה' אות ט"ל (הובא לעיל בסימן קסה): "וכאשר נשמע ונראה גם בעת יציאת נשמתו הקדושה, שעד נשימה האחרונה כפל ושילש 'חנון המרבה לסלוח' פעמים אין מספר; והמגיד מראשית אחרית סיבב גם אליו קריאת השם בסודות נשגבות ועצומות, ועל כן בעניות דעתי חישבתי גם שמו הקדוש ז"ל, וראיתי כי הוא במספר 'חנון המרבה לסלח' (500) מכוון ממש; וגם הוא (כמו שמו של רביה"ק) מתחיל ומסיים בנו"ן, כי על ידי רבינו ז"ל זכה גם הוא למה שזכה, וכאשר אנו רואים שרבינו ז"ל בעצמו צירף אותו במאמרו הקדוש ('ימי מוהרנ"ת' ח"ב סימן לב): "נַחְמָן נָתָן' לַאכְט אוֹיס דֶער גַאנְצֶער וֶועלְט' – ("נחמן נתן' שוחק מכל העולם')"; וראה עוד לעיל סימן תקנ"ד.